טיהור המקדש ועקירת העבודה הזרה מגיעים לשיא דרמטי עם השמדתה הפיזית של האשרה. הפעולות הננקטות אינן טכניות בלבד, אלא נושאות משקל סמלי עמוק, שנועד לעקור את האלילות הן מן המרחב והן מהתודעה הציבורית.
יאשיהו המלך מוציא את האשרה מבית ה', שם היא הוצבה על ידי המלכים הקודמים, מנשה ואמון [אברבנאל]. מקומה המדויק של האשרה עד לאותו רגע היה סמוך למזבח שבעזרת המקדש [מלבי"ם]. משם היא נלקחת החוצה אל אזור הסמוך לנַחַל קִדְרוֹן [מצודת דוד], ושם היא נשרפת. המילה וַיָּדֶק מלמדת כי לאחר השריפה, יאשיהו כתש ופורר את השרידים עד שהפכו דקים כעפר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
השלב הסופי והמשמעותי ביותר הוא השלכת העפר עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. הפרשנים מסכימים כי קברים אלו היו שייכים לאותם אנשים שעבדו לאלילים אלו בחייהם. מעשה זה נושא מספר משמעויות המשלימות זו את זו. ראשית, מטרתו היא לבזות את העובדים המתים ואת האליל כאחד. השלכת העפר על הקבר הטמא מהווה ביזיון לאשרה [ביאור שטיינזלץ], ובו זמנית משפילה את עובדי העבודה הזרה, כאומרת להם בלעג: "ראו מה הייתם עובדים בחייכם" [רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].
לצד אלמנט הביזיון, ישנה מטרה מעשית והלכתית. השלכת העפר על הקברים נועדה לוודא שאיש לא ישתמש בשרידי האליל בעתיד לכל צורך שהוא. מכיוון שקבר אסור בהנאה, פיזור העפר במקום זה מבטיח שאנשים יתרחקו מהמקום ולא ייהנו בטעות משרידי העבודה הזרה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
גישה נוספת רואה במעשה זה מסר חינוכי ומרתיע המופנה דווקא אל החיים. יאשיהו ביקש לזעזע את העם ולהמחיש להם את קיום קללת התוכחה שבתורה, האומרת "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם". באמצעות חיבור פיזי בין שרידי האלילים לקברי עובדיהם, הוא קיווה לעורר את העם לראות את חומרת המעשים ולשוב בתשובה [אהבת יהונתן].