המלך יאשיהו פעל לעקירת עבודת האלילים, ובמרכזה ביטול פולחן המולך האכזרי. הפולחן התקיים במקום הנקרא בְּגֵי בֶן־הִנֹּם, עמק הממוקם מחוץ לירושלים. שמו של המקום נגזר משמו של אדם בשם הִנֹּם שהיה בעליו של הגיא, או שהיה שייך לבניו. על כך מעיד גם הכתיב של הפסוק, שבו נכתבה המילה "בני" אך היא נקראת "בן" [רד"ק, אברבנאל, מנחת שי].
מוקד הפולחן באותו גיא נקרא הַתֹּפֶת. רוב הפרשנים מסכימים כי שם זה נגזר מהמילה "תופים". במהלך הטקס, הכוהנים היו מכים בתופים בעוצמה רבה כדי להחריש את זעקותיו של הילד הנשרף. מטרת ההרעשה הייתה למנוע מהאב לשמוע את קול בנו, כדי שרחמיו לא יתעוררו והוא לא יתחרט וינסה לקחת את הילד מידם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך, אברבנאל]. רד"ק מוסיף כי גם השם "הינום" קשור לנהמות הכאב של הילד, או לאמירת הכומרים לאליל בעת ההקרבה: "הנה לך, יערב לך".
באשר לאופן שבו התבצע הטקס של לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת־בְּנוֹ וְאֶת־בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ, קיימות שתי גישות עיקריות. על פי הפשט, נבנה במקום מבנה ייעודי שבו הובערה אש משני צדדים, והכוהנים העבירו את הילד באופן טקסי בין שתי המדורות [רלב"ג, אברבנאל, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, על פי מדרשי חז"ל, המולך היה פסל חלול בעל פני עגל וידיים פשוטות לקבלת הקורבן. הפסל הכיל שבעה תאים המיועדים לסוגים שונים של קורבנות מן החי ומן הצומח, כאשר התא השביעי והיוקרתי מכולם יועד להקרבת ילדים. הפסל היה מוסק באש מבפנים, והילד היה מונח על ידיו הלוהטות של האליל עד שיצאה נשמתו [רד"ק, אברבנאל].
כדי לשים קץ לתופעה מחרידה זו, יאשיהו וְטִמֵּא את המקום. אף על פי שמבחינה הלכתית הקרקע עצמה אינה יכולה להיאסר או להיטמא לחלוטין, יאשיהו הפך את הגיא לאתר פסולת שאליו הושלכו נבלות וכל טומאה. פעולה זו נועדה להמאיס את המקום לחלוטין, כך שלעולם לא יעלה עוד על ליבו של איש לשוב ולהקריב שם את ילדיו למולך [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל, מצודת דוד].