לאחר מבצע טיהור יסודי שבו ביער המלך יאשיהו את כל בתי העבודה הזרה, הכהנים והפסלים מרחבי יהודה וירושלים, העם מתחזק מחדש בעבודת ה'. כעת, המלך מצווה על צעד מעשי וסמלי כאחד שיחתום את המהלך, ומורה לעם עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם, כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. הכוונה במונח סֵפֶר הַבְּרִית היא לספר התורה, שעל פיו יש לקיים את החג [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה דווקא בחג הפסח אינה מקרית, שכן כשם שפסח מצרים נועד במקורו לבטל את תועבת המצרים שעבדו למזל טלה, כך גם עריכת הפסח כעת מהווה סמל מובהק לביטול העבודה הזרה שפשתה בעם [מלבי"ם].
אף על פי שהכתובים מציינים שפסח כזה לא נעשה מאז ימי השופטים, הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שעם ישראל חדל לחלוטין מלחגוג את הפסח במשך דורות כה רבים. חג הפסח אכן נחגג בימי המלכים הקודמים, אולם הייחוד של הפסח בימי יאשיהו, שנערך בשנה השמונה עשרה למלכותו, היה שהוא נעשה בטהרה מוחלטת, מתוך ביעור מלא של כל הבמות והעבודה הזרה, ובהשתתפות כללית של העם מתוך תקווה שימשיכו לשמור את התורה [מלבי"ם, אברבנאל, צאינה וראינה].
תקופות קודמות התאפיינו בפגמים שונים בקיום החג. בימי שאול, דוד ושלמה עדיין נותרו במות ברחבי הארץ. אפילו בימי חזקיהו המלך, שניסה לחדש את העבודה במקדש, לא כל העם שב בתשובה. חלקם לעגו לשליחי המלך שקראו להם לעלות לירושלים, ואחרים שאכן עלו, אכלו את קורבן הפסח בטומאה. לעומת זאת, הפסח של יאשיהו התקיים על פי כל התנאים ובטהרה רבה. התקופה ההיסטורית היחידה שאליה ניתן להשוות את הפסח של יאשיהו היא ימי השופטים, וליתר דיוק ימי שמואל הנביא. רק בימיו של שמואל נרשמה חזרה בתשובה כה מקיפה שבה כל בית ישראל נהו באמת ובתמים אחרי ה' [אברבנאל, מלבי"ם].