כדי לעמוד בדרישות התשלום הכבד שהטיל עליו פרעה נכה, נאלץ המלך יהויקים לגייס כספים, אך הוא אינו משלם את הקנס מכיסו או מאוצר המלך. הסיבה לכך, מסביר המלבי"ם, היא שאביו, המלך יאשיהו, הקפיד שלא להרבות לו כסף וזהב, ולכן הקופה המלכותית הייתה ריקה. לפיכך, יהויקים נדרש להטיל את הנטל הכלכלי על כתפי העם.
פעולת גביית המס מבוטאת במילים אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת הָאָרֶץ, כלומר, המלך קצב והטיל מגבית על תושבי המדינה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], וזאת עַל פִּי פַרְעֹה בהתאם לסכום העונש המדויק שדרש מלך מצרים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי חלוקת הנטל לא הייתה שרירותית. המילים אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ מלמדות שהמס לא נגבה בסכום אחיד, אלא מכל אדם באופן יחסי, בהתאם לרכושו, לממונו ולעושרו [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, תהליך הגבייה לא נעשה מרצון חופשי. הפועל נָגַשׂ מצביע על כך שהכסף נגבה בחוזק יד, בכפייה, תוך הפעלת דוחק ולחץ על התושבים [מצודת דוד, מצודת ציון].
לצד ההסבר הפשוט, מציג המלבי"ם רובד פוליטי וחברתי מרתק המסתתר בין המילים, ומסביר מדוע ישנה הפרדה בין גביית הכסף לגביית הזהב, ומדוע מודגש המונח עַם הָאָרֶץ. לדבריו, "עם הארץ", שהם המון העם, היו אלו שמרדו בסדר הירושה הטבעי והמליכו קודם לכן את אחיו הצעיר של יהויקים. השרים והסגנים, לעומת זאת, תמכו ביהויקים. כעת, כשהוטל הקנס המצרי בעקבות אותם אירועים, יהויקים ניצל את ההזדמנות להעניש את ההמון שפעל נגדו. הוא יצר מעין פשרה שלפיה את הַכֶּסֶף הוא גבה כמס כללי מכל תושבי הארץ, אך את הַזָּהָב היקר יותר הוא נָגַשׂ וגבה באופן בלעדי ונוקשה רק מאת עַם הָאָרֶץ כעונש ממוני מכוון.