טיהור המקדש שביצע יאשיהו המלך כלל עקירה יסודית של הפולחן הזר והתועבות שחדרו למקום המקודש ביותר. במסגרת זו, המלך וַיִּתֹּץ – כלומר הרס ושבר עד היסוד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] – את המבנים המכונים בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים.
המונח הַקְּדֵשִׁים מתאר דבר שהובדל והופרש, ולמרות שבדרך כלל הוא משמש לציון קדושה, כאן הוא מתאר אנשים או מקומות שהופרשו דווקא לשם טומאה ואיסור [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים היו בתי זימה שיועדו לזנות פולחנית, מנהג שהיה חלק בלתי נפרד מעבודת האלילים באותה תקופה [רש"י, מלבי"ם, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, [רד"ק] מתקשה לקבל את הרעיון שמעשי זימה התרחשו בפועל בתוך בית ה'. לכן הוא מפרש שאלו היו מבנים שיועדו לעבודת האלילים עצמה, לכבוד פסל האשרה שהציב שם מנשה המלך, ולאו דווקא בתי זנות.
הימצאותם של מבנים אלו דווקא בְּבֵית ה' מעוררת תמיהה. [אהבת יהונתן] מסביר כי עובדי העבודה הזרה טעו בהבנת סמלי המקדש. כאשר ראו את הכרובים בקודש הקודשים מעורים זה בזה כאיש ובת לווייתו, הם פירשו זאת בצורה מעוותת ומגושמת. טעות זו הובילה אותם למסקנה השגויה שראוי להקים בתי זימה בתוך המקדש עצמו.
באותם מבנים, הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה. הפרשנים מסכימים כי המילה בָּתִּים בהקשר זה אינה מתייחסת למבני אבן, אלא ליריעות בד או כיסויים, בדומה לביטוי המקראי "בתים לבדים". באשר למטרת היריעות הללו, מציגים המקורות שתי נקודות מבט משלימות: האחת מסבירה שהנשים ארגו את היריעות כדי לכסות את פסל האשרה ולכבד אותו [מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. השנייה מרחיבה ומסבירה שהיריעות נתלו מסביב לאשרה כדי ליצור מחיצה ו"בית" של ממש, שנועד להסתיר ולשמש את הבאים לקיים את מעשי הזימה הפולחניים סביב הפסל [מצודת דוד, רלב"ג].