פסוק זה מציג ניגוד טרגי בסיפור המקראי: מיד לאחר תיאור הרפורמה הרוחנית האדירה של המלך יאשיהו, מתברר כי גזר הדין על חורבן יהודה נותר בעינו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמודדת עם השאלה הקשה: כיצד ייתכן שתשובתו המוחלטת של יאשיהו, ואף תשובתו של מנשה עצמו המוזכרת בספר דברי הימים, לא הספיקו כדי לבטל את רוע הגזירה ואת הכעס האלוהי?
הפרשנים מסכימים כי הפער בין הנהגת המלך למצבו האמיתי של העם הוא שעומד במוקד הפסוק. בעוד שיאשיהו שב אל ה' בכל לבבו, מעשיו הטובים לא הספיקו כדי לתקן את הקלקול העמוק שהותיר אחריו מנשה [ביאור שטיינזלץ]. הסיבה המרכזית לכך היא שהעם עצמו מעולם לא חזר בתשובה באמת. אמנם כלפי חוץ הם יישרו קו עם המלך יאשיהו והשתתפו בביעור העבודה הזרה, אך בסתר הם המשיכו לחטוא ולהחזיק באותם הַכְּעָסִים – מנהגי עבודת האלילים הנסתרים שהחדיר מנשה, ושאותם המשיכו לקיים בהצנע [מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל].
ביחס למנשה עצמו, מוסבר כי תשובתו נעשתה מתוך צרה ומצוקה ולא בלב שלם, ולכן ספר מלכים בוחר להתעלם ממנה לחלוטין [אברבנאל]. יתרה מכך, גם אם מנשה עזב את עבודת האלילים, הוא מעולם לא שב מעוון שפיכות הדמים והרציחות שביצע. העם, שלא מחה בידו באותם ימים, נותר שותף מלא לאשמה זו [מלבי"ם, אברבנאל].
לאור כל זאת, חֲרוֹן אַפּוֹ של ה' לא שב וגזר הדין שנחתם בימי מנשה לא בוטל, משום שהעם היה נגוע בצביעות: הם הציגו חזות טהורה, אך נותרו מושחתים במצפוניהם [מלבי"ם]. מציאות עגומה זו גם מסבירה את אחריתו הטרגית של יאשיהו, שנהרג בקרב מול פרעה. יאשיהו יצא למלחמה מתוך אמונה שלמה שהעם זכאי ושהם ראויים להבטחה האלוהית שחרב לא תעבור בארצם, אך הוא לא ידע שבגלל חטאיהם הנסתרים של ההמונים, ההגנה האלוהית כבר סרה מעליהם והוא מת בעוון דורו [אברבנאל].