מסע הטיהור חסר התקדים של יאשיהו מגיע עד לשורשים העתיקים ביותר של העבודה הזרה באזור ירושלים, אתרים שעמדו על תלם מאות שנים מאז ימי פילוג הממלכה. המלך אינו מסתפק רק בביעור הפולחן עצמו, אלא מטמא ומשחית את המבנים הפיזיים ששימשו לעבודה הזרה של העמים השכנים.
הכתוב ממקם את הבמות מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית. הפרשנים מסכימים כי מדובר בהר הזיתים, שהיה מוכר גם בשם "הר המשחה". שינוי השם בפסוק ל"הר המשחית" נעשה במכוון ככינוי גנאי, בשל העבודה הזרה והאלילים שהוצבו בו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מנחת שי, חומת אנך, ביאור שטיינזלץ]. באופן דומה, המילים שִׁקֻּץ וכן תּוֹעֲבַת משמשות בפסוק ככינויי גנאי ברורים לאלילי העמים [ביאור שטיינזלץ].
לגבי הציון אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, עולה השאלה האם שלמה אכן הקים מבנים אלו בעצמו. הגישה המרכזית מבארת ששלמה לא בנה את הבמות בפועל, אלא העלים עין והניח לנשיו הנוכריות לבנות אותן, ולכן הכתוב מייחס את הבנייה אליו כאילו עשה זאת בעצמו [מצודת דוד, רלב"ג].
שאלה ניכרת נוספת היא כיצד שרדו במות אלו במשך דורות רבים, ומדוע מלכים צדיקים שקדמו ליאשיהו, כמו אסא ויהושפט, לא החריבו אותן. גישה אחת מציעה שהבמות לא נהרסו עד כה מתוך כבוד לשלמה המלך שהיה מעורב בהקמתן [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המבארים שהמלכים הקודמים אכן ביערו את העבודה הזרה עצמה, אך הותירו את המבנים והבמות מכיוון שהעם היה רגיל להקריב עליהם קורבנות לה'. גדולתו הייחודית של יאשיהו הייתה שהוא ניתץ גם את הבמות הללו, בין אם משום ששורשן ההיסטורי היה בעבודה זרה, ובין אם כדי לעקור לחלוטין את האפשרות להקריב קורבנות מחוץ לבית המקדש [רד"ק].