כישלונותיו החוזרים ונשנים של מלך ארם להציב מארבים לצבא ישראל מעוררים בו תסכול עמוק וחשד כבד כי בתוך שורותיו פועל מרגל. המילה וַיִּסָּעֵר מבטאת את התגובה העזה של המלך: הוא נתקף בכעס ובצער, ואף אחזה בו רעדה ומבוכה כדימוי של רוח סערה מתחוללת [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. סערת הרגשות נובעת עַל־הַדָּבָר הַזֶּה – על עצם העובדה שסודותיו הצבאיים הכמוסים ביותר מתגלים שוב ושוב לאויב [רש"י, רד"ק].
בעקבות זאת, המלך אוסף את עבדיו ודורש לדעת מִי מִשֶּׁלָּנוּ מדליף את המידע ומעביר את מסתרי הצבא אל מלך ישראל. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמלך היה משוכנע לחלוטין שמדובר בבגידה פנימית. לצד זאת, יש המדייקים בלשון המלך ורואים בה תיאור של סוכן כפול: אדם המציג את עצמו כנאמן באופן מוחלט שעל פניו נפשו קשורה במלכות ארם, אך מטרתו האמיתית והנסתרת היא לחשוף את חדרי ליבם בפני מלך ישראל [חומת אנך].
חשדו של המלך בבגידה אנושית יתבדה בהמשך, כאשר עבדיו יבהירו לו כי אין מדובר במלשינות כלל, אלא בכוחו הנבואי של אלישע, המסוגל לדעת אפילו את הדברים שהמלך לוחש בסתר בחדר משכבו [מלבי"ם, אברבנאל].