הנביא אלישע נחלץ לעזרת אדם שאיבד את כלי עבודתו במצולות הנהר, ופועל בדרך פלאית המשנה את סדרי הטבע כדי להשיב את האבדה. בתחילת התהליך מברר הנביא אָנָה נָפָל, כלומר באיזה מקום בדיוק שקע הברזל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לאחר מכן וַיִּקְצָב, חתך וכרת חתיכת עץ [מצודת דוד, מצודת ציון], השליך אותה למים, ובעקבות כך וַיָּצֶף הברזל, כלומר עלה ושט על פני המים [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ויש המפרשים מילה זו כפעולה של הנביא, שהציף את הברזל [רד"ק].
באשר לאופן התרחשות הנס מתקיימת מחלוקת עקרונית בין הפרשנים. גישה אחת מסבירה שהיה כאן חיבור פיזי בין העץ לברזל. הנביא חתך עץ חדש במידה המדויקת של הנקב בברזל, וכאשר השליך אותו למים, העץ נכנס לתוך הנקב ושימש לו כידית, וכך צפו שניהם יחד [רד"ק, רלב"ג]. הסיבה שהנביא לא השתמש בידית העץ המקורית שנפלה היא משום שניסים נעשים דווקא באמצעות דברים חדשים [רד"ק]. על פי כיוון זה, העץ נזרק בכוח כדי שירד לעומק, והוא נחתך מראש למידה גדולה מספיק כדי שקלותו הטבעית תגבר על כובד הברזל ותציף אותו [רלב"ג].
לעומת זאת, פרשנים אחרים דוחים בתוקף את הניסיון לתת הסבר טבעי לאירוע, ורואים בו היפוך מוחלט של חוקי הטבע [מלבי"ם, אברבנאל]. לשיטתם, העץ לא נכנס לתוך הברזל, שהרי הפסוק מציין רק שהברזל צף ולא מזכיר שהעץ צף עמו. הנביא השליך את חתיכת העץ אל המקום המדויק שבו שקע הברזל, כאילו שלח את העץ "לקרוא" לברזל לעלות. הנס התבטא בכך שהחומרים החליפו את טבעם: העץ הקל צלל ושקע במים כעופרת, ואילו הברזל הכבד צף למעלה כעץ קל. היפוך זה נועד להורות שחוקי הטבע כפופים לחלוטין לרצון ה', היכול לשנותם כרצונו [אברבנאל]. אירוע פלאי זה נמנה כנס השנים עשר בסדרת מופתיו של אלישע, ומהווה מעין ביטוי פרטי לנס קריעת מי הירדן [מלבי"ם, אברבנאל].