במהלך העבודה המשותפת של בני הנביאים, מתרחשת תאונת עבודה שגורמת למצוקה רבה. מעניין לציין כי אותו תלמיד, המכונה כאן הָאֶחָד, מזוהה כמי שביקש והפציר באלישע להצטרף אליהם למסע מתחילתו. עובדה זו מובילה לשתי הסתכלויות על האירוע: ייתכן שהצער שנגרם לו כעת נבע מכך שהטריח את הנביא לבוא עמהם, או לחלופין, הייתה כאן השגחה עליונה – נשמתו חשה מראש כי יזדקק לנוכחות הנביא כדי לחולל נס. בזכות כוונתו הטהורה לשהות במחיצת הנביא, הוא אכן זכה שייעשה נס על ידו [חומת אנך].
בעודו מַפִּיל הַקּוֹרָה, כלומר חוטב את העץ ומפיל אותו אל נהר הירדן כדי להשיט אותו ליעדו [מצודת דוד], התרחשה התקלה: וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם. הפרשנים נחלקים בהבנת תיאור הנפילה, בעיקר סביב משמעות המילה "ואת":
גישה אחת מסבירה כי משמעות המילה היא "עם", כלומר הקורה עצמה נפלה אל המים יחד עם גרזן הברזל [רד"ק, מצודת דוד].
לעומת זאת, גישה שנייה מתארת תקלה טכנית בכלי העבודה עצמו, ולפיה בעת ההכאה בעץ, להב הברזל של הגרזן נשמט וניתק מידית העץ, ונפל לבדו אל מי הירדן [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
תגובת התלמיד היא זעקת שבר ויללה, אֲהָהּ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הוא פונה אל אדונו, אלישע, ומסביר שעיקר מצוקתו אינה נובעת מעצם אובדן הכלי, אלא מכך שוְהוּא שָׁאוּל. רוב הפרשנים מסכימים כי לו היה הגרזן בבעלותו האישית, לא היה חושש ומצטער כל כך, אך מכיוון ששאל אותו מאדם אחר, מוטלת עליו החובה להחזירו או לשלם את מחירו, ואין לו כל אמצעים כלכליים לעשות זאת.