בעיצומו של הרעב הכבד והמצור, רגע המפגש בין נציגי המלכות לנביא מציף משבר אמונה עמוק ותחושת ייאוש. מיד עם הגעת השליח לבית אלישע, נשמעת זעקה המבטאת את חוסר התוחלת שבמצב.
הפרשנים נחלקו בשאלת זהות הדובר במילה וַיֹּאמֶר. גישה אחת סבורה כי הדובר הוא המלך עצמו, שהגיע מיד בעקבות השליח [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. גישה שנייה מייחסת את הדברים לשליח המלך [מצודת דוד, רלב"ג, אברבנאל], ואילו גישה שלישית מפרשת כי אלישע הנביא הוא זה שאומר את הדברים [ביאור שטיינזלץ].
ההכרזה הִנֵּה־זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה' מתייחסת לזוועות הרעב, ובראשן המציאות המחרידה שבה נשים אוכלות את ילדיהן. פרשנים רבים רואים בכך את התגשמותן המדויקת והסופית של קללות התוכחה הכתובות בתורה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. ההכרה כי הרעה נובעת ישירות מהשגחת ה', ולא מגורמים טבעיים או ממערכות השמיים, מעצימה את תחושת חוסר המוצא [אברבנאל].
משמעות המילה אוֹחִיל היא אקווה ואמתין [מצודת ציון, רד"ק]. מתוך כך, עולה השאלה מָה־אוֹחִיל לַה' עוֹד. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזוהי קריאת ייאוש מוחלטת: אם ה' בכבודו ובעצמו הוא זה שגזר את הרעה הגדולה הזו, אין כל טעם להמשיך לייחל לישועתו או להתפלל אליו, שכן הוא אינו משנה את דעתו וחוזר בו ממעשיו [רש"י, רלב"ג, אברבנאל]. לפי הגישה שהדברים נאמרו על ידי אלישע, הנביא מבטא כאן את מצוקתו האישית; הוא סובל מהרעב כמו כולם, מרגיש חסר אונים ואינו יודע מה עוד הוא יכול לבקש מה', מלבד להדריך את העם להמתין בדרך הישר [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים את הפסוק לא כקריאת ייאוש מן התפילה, אלא כביטוי של חרטה מצד השליח שבא להרוג את אלישע. לפי כיוון זה, השליח מבין שהרעב בא כעונש על חטאים, והוא שואל את עצמו מדוע שיוסיף לפשוע ולשלוח יד בנביא ה'. אם יעשה זאת ויוסיף חטא על פשע, איזו תקווה תישאר לו שה' ירחם עליו אי פעם? [מצודת דוד, רלב"ג].