הנביא אלישע מונע ממלך ישראל להוציא להורג את חיילי ארם שהובלו באורח פלא אל תוך העיר שומרון, ומציב בכך גבול מוסרי ומשפטי ביחס לשבויי מלחמה. המילה הַאֲשֶׁר פותחת בה"א השאלה, ומשמשת כשאלה רטורית המופנית אל המלך [מצודת ציון].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת תוכחתו של אלישע, הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה. הגישה המרכזית מדגישה את היעדר הסמכות של המלך על השבויים הללו: מכיוון שהם לא נתפסו בזכות כישוריו הצבאיים וכלי נשקו, אלא הובאו לשם בנס מאת ה', אין למלך כל זכות או רשות משפטית להוציאם להורג [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, גישה אחרת מפרשת את דברי הנביא כקל וחומר המבוסס על נוהגי המלחמה. גם כאשר מלך לוקח שבויים בכוח זרועו, אין זה מדרכו להוציאם להורג לאחר שכבר נכנעו ונשבו [רש"י]. על אחת כמה וכמה שאין זה ראוי לפגוע באנשים שנישבו על ידי כוחו של ה' [רלב"ג]. יתרה מכך, ההיתר שניתן למלכים להרוג את אויביהם תקף רק במסגרת של לחימה פעילה, ובמקרה זה החיילים כלל לא הגיעו במטרה להרע לנביא או להורגו, אלא רק כדי לקחת אותו עמם [מלבי"ם].
במקום לפגוע בהם, אלישע מורה למלך שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם – עליו לנהוג בהם כאורחים לכל דבר, לספק להם מזון ושתייה, ולאחר מכן לשלח אותם בבטחה חזרה אל אדוניהם [ביאור שטיינזלץ].