השכם בבוקר מתגלה מראה מאיים של צבא אויב גדול המקיף את העיר, מה שמוביל לתגובת בהלה טבעית של משרת הנביא. עם זאת, בתוך החרדה מסתתרת גם אמונה בכוחו של איש האלוהים להושיע.
וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת... וַיֵּצֵא מתאר כיצד המשרת קם בבוקר, יוצא החוצה ומגלה כי צבא גדול מקיף את העיר [ביאור שטיינזלץ]. השכמה מוקדמת זו לא הייתה מקרית, אלא נבעה מהשגחה. העובדה שהמשרת קם לפני כל אדם אחר בעיר מנעה מצב שבו תושב אחר היה רואה את הצבא ראשון ומעורר מהומה, מה שהיה מסגיר לארמים את מיקומו של הנביא. אפשרות נוספת היא שאלישע עצמו הוא שעורר את משרתו לקום מוקדם [מלבי"ם].
לנוכח המראה המבהיל, המשרת זועק אֵיכָה נַעֲשֶׂה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שזוהי שאלה מעשית של חוסר אונים: כיצד נצליח להימלט ולחמוק מפני הצבא הגדול [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יחד עם זאת, בחירת המילה אֵיכָה במקום המילה "מה" מצביעה על רובד עמוק יותר. המשרת ידע היטב שיש בכוחו של אלישע להציל אותם, ושאלתו לא נבעה מייאוש מוחלט, אלא מתוך תהייה על האופן והדרך המדויקת שבה תתבצע ההצלה [מלבי"ם].