מלך ישראל מגיע לנקודת שבירה של ייאוש וזעם בעקבות גילוי ממדיו המחרידים של הרעב, בו אימהות הגיעו לכדי אכילת ילדיהן. מתוך המצוקה העמוקה והאבל הכבד, הוא מפנה את זעמו כלפי הנביא אלישע ונשבע להוציאו להורג באופן מיידי.
הביטוי כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף מהווה נוסחת שבועה חמורה. המלך מאיים בעונש שייקח על עצמו אם לא יקיים את דברו, אך אינו מפרט אותו במדויק [מצודת דוד]. יש המפרשים כי המלך מאחל לעצמו שה' יעשה לו את אותו מעשה מחריד שקרה לאישה שאכלה את בנה, ואף יוסיף עליו רעה, אם לא יהרוג את הנביא [אלשיך, אברבנאל]. לחלופין, כוונתו היא שגם אם ה' יעניש אותו ויחמיר את מצבו הקשה ממילא, הוא לא יחזור בו מדאגתו לכך שראשו של אלישע יוסר הַיּוֹם [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך מאשים את אלישע במצב משום שבידו של הנביא להתפלל ולבקש רחמים מה' כדי לעצור את הרעב, אך הוא בוחר שלא לעשות זאת ומתעלם מסבלו של העם, ואולי אף מקטרג עליהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לצד זאת, פרשנים אחרים מצביעים על רובד נוסף של כעס כלפי אלישע, הקשור לאחריותו הישירה למשבר. אלישע הוא זה שגזר על הארץ רעב כבד לשבע שנים. המלך, שמשווה את אלישע לאליהו רבו, זוכר שאליהו גזר בצורת לשלוש שנים בלבד ולאחר מכן התפלל לגשם, ואילו אלישע אינו מגלה רחמים כלפי עמו ואינו מתפלל בעדם אפילו כשהם אוכלים את בשר בניהם [רלב"ג, אברבנאל].
יתרה מכך, זעמו של המלך נובע גם מתסכול צבאי ואסטרטגי. זמן קצר קודם לכן, אלישע ציווה עליו שלא להרוג את גדוד ארם שנשבה, אלא לערוך להם סעודה גדולה. כעת, אותם ארמים שהמלך האכיל הם אלו שצרים על העיר ומרעיבים את ישראל למוות, והמלך מצר על כך שלא הכה אותם אז [אלשיך, חומת אנך].
עם זאת, למרות פקודת ההוצאה להורג שיצאה מפיו מתוך צער עמוק, המלך ממהר לרדת בעצמו בעקבות השליח ששלח להרוג את הנביא. פעולה זו מעידה על חרטה; המלך מבין כי הרעה היא למעשה מאת ה' וכי הנביא אינו אשם, והוא מגיע אל אלישע מתוך שפלות קומה וייאוש מוחלט, כמי שאינו נתפס על דבריו בשעת צערו, בתקווה למצוא פתרון למצוקה [אלשיך].