במציאות של רעב כבד וקיצוני, מובא בפני המלך סכסוך משפטי מחריד בין שתי אמהות. כאשר המלך פונה אל האישה בשאלה מַה־לָּךְ, הוא מבקש לברר מהו רצונה המדויק ומהי תביעתה, לאחר שהבין כי זעקתה אינה רק קריאה כללית לעזרה, אלא בקשה ממוקדת להתערבות בדין [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
האישה פותחת את טענתה במילים הָאִשָּׁה הַזֹּאת, ביטוי המעיד כי האישה הנתבעת עמדה גם היא שם באותו מעמד מול המלך, ולא הכחישה את השתלשלות האירועים המזעזעת. הפנייה למשפט המלך דווקא, ולא לבית דין רגיל, נבעה מכך שעל פי הדין לא ניתן לתת תוקף משפטי או קנייני להסכם על הריגת ילד. לכן, התובעת דרשה את התערבות המלך, הרשאי לפסוק לפי נסיבות הזמן והמקום, תוך שהיא מדגישה כי חברתה היא זו שיזמה והסיתה אותה למעשה [מלבי"ם].
ההסכם בין השתיים, שגססו ברעב, היה לשתף פעולה ולהתחלק בבשר ילדיהן [ביאור שטיינזלץ]. השימוש במילה וְנֹאכְלֶנּוּ במקום בפועל המתאר שחיטה או הריגה, רומז לכך שבנה של התובעת כבר היה שחוט ומבושל באותו שלב [אברבנאל]. לאחר שהתובעת עמדה בחלקה בהסכם ושתיהן אכלו את בנה, הגיע תורה של האישה השנייה. אולם, זו החביאה את בנה, בין אם מתוך רצון פתאומי להצילו ממוות ובכך להפר את התנאי שנקבע ביניהן, ובין אם מתוך כוונה אנוכית לשמור את בשרה ולאכול אותו לבדה בהמשך [אברבנאל].