יצא לכם פעם לשמוע על אנשים שהגיעו למצבים כל כך קשים של רעב, עד שהם עשו דברים שקשה בכלל לדמיין? במציאות נוראה כזו של חוסר מזון, מגיעות אל המלך שתי אימהות עם ויכוח מזעזע. המלך רואה שאחת מהן זועקת לעזרה, ופונה אליה בשאלה מַה־לָּךְ. הוא בעצם מבקש לברר מה בדיוק הטענה שלה ומה היא רוצה שהוא יעשה, כי הוא מבין שהיא לא רק צועקת מכאב אלא דורשת משפט אמיתי.
האישה מתחילה את דבריה במילים הָאִשָּׁה הַזֹּאת. כשהיא אומרת זאת, היא ממש מצביעה על האישה השנייה שעומדת לצידה מול המלך, ולא מכחישה את מה שקרה. למה הן באו דווקא למלך ולא לבית משפט רגיל? כי ההסכם הנורא שהן עשו ביניהן, לפגוע בילדים שלהן כדי שיהיה להן מה לאכול, הוא משהו ששופט רגיל לא יכול לקבל או לדון בו. רק למלך יש את הסמכות המיוחדת לשפוט במקרים חריגים כאלה של שעת חירום, והאישה מדגישה שהחברה שלה היא זו ששכנעה אותה לעשות את המעשה.
כשהאישה מתארת את ההסכם ומשתמשת במילה וְנֹאכְלֶנּוּ, זה רומז שהמעשה הקשה כבר נעשה עד הסוף, והבן שלה כבר איננו. אבל כשהגיע התור של האישה השנייה לקיים את ההסכם ולתת את בנה שלה, היא החביאה אותו. אולי פתאום היא התחרטה ורצתה להציל אותו ממוות, ואולי היא פשוט חשבה רק על עצמה ורצתה לשמור את המעט שנשאר בסוד.