ברגע דרמטי של עימות מול צבא ארם, מתרחשת נקודת תפנית מפתיעה. לאחר שהנביא אלישע התפלל לפקוח את עיני משרתו כדי שיראה את המציאות הרוחנית הנסתרת של רכבי האש, הוא מבקש כעת לעשות את הפעולה ההפוכה: לשבש את ראייתם החושית והפיזית של אויביו [מלבי"ם]. מעניין לציין כי בעוד שבתפילתו לפקיחת העיניים הזכיר אלישע את שם ה׳, בבקשתו להטיל קללה על הארמים הוא נמנע מלהזכיר את השם המפורש [רש"י].
כאשר חיילי צבא ארם וַיֵּרְדוּ אֵלָיו במטרה לתפוס אותו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], אלישע ככל הנראה יצא לקראתם אל מחוץ לעיר [אברבנאל]. בשלב זה הוא מבקש מה׳ להכות את הגדוד בַּסַּנְוֵרִים.
הפרשנים מסכימים כי המילה בַּסַּנְוֵרִים אינה מתארת עיוורון פיזי מוחלט, אלא מצב של בלבול, סחרור וטשטוש התודעה. זהו חולי של שיממון שבו האדם רואה את המציאות אך מאבד את יכולת ההכרה וההבנה של מה שניצב מולו, בדומה לעיוורון שהכה את אנשי סדום [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שהארמים צעדו בלילה והיו מבולבלים ממילא, מכת הסנוורים פגעה ביכולת המיקוד שלהם, וכך יכול היה אלישע לשכנע אותם כי טעו בדרך וכי הגיעו לעיר הלא נכונה [רלב"ג, אברבנאל].
בחירתו של אלישע בנס של בלבול חושים מעוררת שאלה, שהרי הוא היה מוקף בצבא שמימי ויכול היה להשמיד את אויביו בקלות. אולם, הנביא בחר בדרך זו ממספר טעמים: הוא ביקש למנוע שפיכות דמים, לקדש את שם ה׳ לעיני הגויים, ולעורר את מלך ישראל לחזור בתשובה ולעזוב את עבודת האלילים. בנוסף, הוא רצה להוכיח למלך ארם כי עבדי ה׳ אינם מריעים לאויביהם גם כאשר הכוח מצוי בידם [חומת אנך]. בסופו של דבר, דרך פעולה זו, שהסתיימה בהאכלת חיילי האויב במקום בהריגתם, הוכיחה את עצמה כיעילה יותר מכל כלי הנשק והמלחמות, והביאה להפסקת פשיטות צבא ארם לשטח ישראל [אברבנאל].