אסון כפול מכה בעיר שומרון: משבר טבעי של רעב כבד המשתלב עם מצור צבאי חונק. שילוב הגורמים הביא את תושבי העיר למצב קיצון של חרפת רעב ועליית מחירים חריפה, שבה מוצרים חסרי ערך נמכרו במחירי עתק. הרעב התרחש בעיצומן של שבע שנות הרעב שהיו בימי אלישע הנביא, ולכן לא היו בעיר עתודות תבואה מוכנות מראש לקראת המצור [מלבי"ם]. המצור עצמו החמיר את המצוקה, שכן הוא מנע לחלוטין הכנסת מזון אל העיר [מצודת דוד].
הכתוב ממחיש את חומרת המצב דרך מחיריהם של שני פריטים. הפריט הראשון הוא רֹאשׁ חֲמוֹר. מדובר בבשר של בהמה טמאה, שהוא ירוד באיכותו ובדרך כלל חסר ערך לחלוטין. אולם בשל הרעב הכבד נאלצו התושבים לאכול בהמות טמאות ואף שקצים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], עד שראש החמור נמכר במחיר עצום של שמונים שקלי כסף [מצודת דוד].
הפריט השני הוא וְרֹבַע הַקַּב חריונים אשר נקראים דִּבְיוֹנִים. רובע הקב היא מידת נפח קטנה [ביאור שטיינזלץ]. המילה עצמה נכתבת "חריונים", כלומר צואה היוצאת מחור היונה, אך נקראת "דביונים", מונח בעל לשון נקייה ומעודנת יותר שמשמעותו זבל הזב מן היונים [רד"ק, מנחת שי, רש"י].
הפרשנים נחלקו בשאלה מה היה השימוש באותה צואת יונים שנמכרה בחמישה שקלי כסף. גישה אחת מסבירה כי הזבל שימש כחומר בערה להדלקת אש, שכן המצור ההדוק מנע מתושבי העיר לצאת אל היערות ולחטוב עצים [רד"ק, מצודת ציון]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מתקשים להבין מדוע צואה תשמש מצרך מבוקש דווקא בשעת רעב, ומסבירים כי היא שימשה למאכל. על פי גישה זו, היונים היו עפות אל מחוץ לחומות העיר, אוכלות לשובע מגרגרי התבואה שהשחיתו האויבים בשדות, וחוזרות לעיר. התושבים הרעבים היו מלקטים את זרעי התבואה שלא התעכלו מתוך צואת היונים ואוכלים אותם [רלב"ג]. דעה נוספת באותו כיוון גורסת כי התושבים היו לוקחים את התבואה שטרם התעכלה ישירות מתוך הזפק, כיס הקיבה של היונים [רד"ק בשם אביו].