תגובתו של המלך לזעקת האישה משקפת תחושת חוסר אונים מוחלט לנוכח הרעב הכבד. כאשר האישה פונה אליו, המלך מניח מיד כי היא מבקשת ממנו מזון וצדקה [מצודת דוד, מלבי"ם], ומבהיר לה כי אין ביכולתו לעזור.
המילים אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' מתפרשות כהתניה: אם ה' לא יושיע אותך, מאין אוכל אני להושיע? [ביאור שטיינזלץ]. תפקידו של מלך הוא אומנם לעשות משפט וצדקה, אך במצב של רעב כה קיצוני, היכולת להחיות את העם מסורה אך ורק בידי ה', ואם הוא אינו מושיע אין כל תקווה [מלבי"ם]. במקביל, המלך מסיר מעצמו את האשמה ומפנה אותה כלפי שמיים. הוא טוען כי ה' הוא זה שהביא את הרעב והוא זה שמונע את הישועה, ועל כן אין להאשים את המלך בחוסר יכולתו לעזור, שכן תואר של "אינו מושיע" שייך רק למי שבאמת יש בידו את הכוח להושיע [רלב"ג, מצודת דוד].
כדי להמחיש את אוזלת ידו, המלך שואל הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב. כלומר, האם יש ברשותי תבואה או יין לתת לך? הַיָּקֶב הוא גת היין [מצודת ציון], והמלך מציין מקומות אלו משום שהם נותרו ריקים לחלוטין, שכן העם לא היה יכול לאסוף את תבואתו אל הגורן והיקב [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].