מלכים ב, פרק ו׳, פסוק ל״א

קרה לכם פעם שהייתם כל כך מתוסכלים ועצובים בגלל מצב קשה, עד שבטעות האשמתם מישהו שלא באמת אשם? זה בדיוק מה שקורה למלך ישראל. בארץ יש רעב כבד מאוד, והעם סובל כל כך עד שהמלך מרגיש ייאוש מוחלט וצער עמוק. מתוך הכאב הגדול שלו, הוא מחפש את מי להאשים ומפנה את הכעס שלו כלפי הנביא אלישע. המלך כועס כי הוא חושב שאלישע, בתור נביא גדול, יכול פשוט להתפלל ולבקש רחמים מאת ה׳ כדי לעצור את הרעב. בגלל שהנביא לא עושה זאת, המלך מרגיש שהוא מתעלם מהסבל של העם. מרוב זעם, המלך נשבע שבועה חמורה ואומר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף. זוהי דרך עתיקה להגיד: "שה׳ יעניש אותי בעונש כבד אם לא אקיים את המילה שלי". הוא מאיים להעניש את אלישע באופן מיידי, עוד הַיּוֹם. אבל לפעמים, כשאנחנו כועסים מתוך כאב, אנחנו ממהרים להתחרט. למרות שהמלך שולח שליח כדי לפגוע בנביא, הוא מיד רץ בעצמו בעקבותיו כדי לעצור אותו. המלך מבין בתוך ליבו שהצרה הגיעה מאת ה׳ ושהנביא אינו אשם. הוא מגיע אל אלישע שבור ומיואש, בתקווה למצוא יחד פתרון שיציל את העם.