האיסור האלוהי על נישואין עם נשים נוכריות נועד להרחיק את בני ישראל מסכנת ההשפעה של עבודה זרה, אך למרות אזהרה מפורשת זו, שלמה בחר להיקשר אליהן בקשר עז.
המילים מִן־הַגּוֹיִם מכוונות בראש ובראשונה אל החיתיות, הנמנות עם שבעת עממי כנען שעליהם אסרה התורה במפורש להתחתן [מצודת דוד]. עם זאת, האיסור לֹא־תָבֹאוּ בָהֶם אינו מוגבל רק לשבעת העממים, אלא חל על כל האומות עובדות האלילים. התורה הזכירה את שבעת העממים רק משום שישראל עמדו להיכנס לארצם. נישואין אלו אסורים כל עוד הנשים נותרות בדתן, אך אם הן מתגיירות בלב שלם, ולא מתוך פחד או אהבה, הדבר מותר. בהקשר זה ישנה מחלוקת בין חכמים האם נשותיו של שלמה אכן התגיירו כראוי [רד"ק].
הסיבה המרכזית לאיסור מבוטאת במילים אָכֵן יַטּוּ אֶת־לְבַבְכֶם. המילה אָכֵן משמעותה באמת [מצודת ציון, רד"ק], כלומר, קיימת ודאות מוחלטת שהנשים הנוכריות יסיתו את לב הבעל אל אלוהיהן.
על אף הסכנה הברורה, בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה. הפרשנים מדגישים כי חטאו של שלמה לא הסתכם בעצם הנישואין, אלא בעוצמת הרגש. הוא לא נשא אותן רק כקשר אישות רגיל שבו הבעל מנהיג את ביתו, אלא נקשר אליהן מתוך אהבה עזה, חשק והתלהבות, בדומה לאהבתם היוקדת של בחורים צעירים [מלבי"ם, אברבנאל]. מבחינה דקדוקית, במילה דָּבַק, האות בי"ת מנוקדת בפתח ברוב הספרים המדויקים, אף שישנן גרסאות מיעוט המנקדות בקמץ [מנחת שי].