הופעתו של ירבעם בן נבט מהווה נקודת מפנה שלטונית, שבה קם למלכות שלמה קושי פנימי וחמור מתוך העם עצמו. למרות הרקע הצנוע שלו כיתום מאב, הוא מצליח להתקדם ולבסוף להתריס בגלוי נגד השלטון.
הכתוב מציג את מוצאו של ירבעם כאֶפְרָתִי, כלומר אדם משבט אפרים, אשר הגיע מִן־הַצְּרֵדָה, עיר קטנה יחסית [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אף על פי שהיה בן לאישה אלמנה ושימש בתפקיד כפוף כעֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, הוא לא נרתע מלפעול נגדו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ מתפרש בקרב רוב הפרשנים כביטוי למרד, קשירת קשר והתרסה כנגד המלך בעודו מכהן בתפקידו. מניעיו למרד נבעו מגאווה וגבהות לב. תחושות אלו התפתחו בעקבות מינויו על ידי שלמה לאחראי על גביית המס וסבל בית יוסף בזכות חריצותו, וכן בעקבות בשורתו של אחיה השילוני שניבא לו כי ימלוך על עשרת השבטים [רד"ק, רלב"ג].
אופן "הרמת היד" מתבאר בעיקר כתוכחה פומבית וביקורת גלויה שהטיח ירבעם בשלמה [רש"י]. ביקורת זו התמקדה במפעלי הבנייה של המלך: ירבעם גינה את שלמה על כך שבנה את המילוא למען בת פרעה, מקום שדוד המלך השאיר פתוח לטובת עולי הרגל. בנוסף, הוא האשים את שלמה שסגר את הפרצות בחומת עיר דוד, ובכך מנע מההמונים גישה חופשית אל המלך כדי להגיש לפניו את טענותיהם המשפטיות [רלב"ג, אברבנאל]. הרמת היד התבטאה גם בזלזול מופגן בכבוד המלכות, שכן ירבעם פנה אליו בשמו הפרטי "שלמה" ולא השתמש בתואר "המלך" [רלב"ג, חומת אנך]. דעה נוספת מפרשת את הרמת היד כאקט פיזי של חוסר כבוד, שבו ירבעם חלץ את תפיליו בפני שלמה [חומת אנך].
גישת חז"ל מציגה מורכבות במעשהו של ירבעם: מחד גיסא, הוא זכה למלכות מפני שהוכיח את שלמה לשם שמיים, מה שמלמד כי קיימת מצווה להוכיח גם מלך. מאידך גיסא, הוא נענש על כך שעשה זאת בפומבי וביזה את המלך ברבים [חומת אנך]. עם זאת, יש המדגישים כי תוכחה זו לא נבעה מאהבה מסותרת, אלא משנאה וגסות רוח, ולכן שלמה ביקש להמיתו [אברבנאל].
במדרש מופיע זיהוי בין נבט, אביו של ירבעם, לבין שבע בן בכרי שמרד בדוד. הפרשנים מבהירים כי לא מדובר באותו אדם מבחינה היסטורית, שכן הם משבטים שונים ושבע בן בכרי נהרג זה מכבר, אלא הכוונה היא שירבעם אימץ את דרכו המרדנית של שבע בן בכרי ופעל כמותו כשהרים יד בשלטון [רד"ק, אברבנאל].