שנותיו המאוחרות של המלך החכם מכל האדם מתאפיינות בהידרדרות רוחנית תלולה, הנובעת מהשפעה שלילית גוברת מצד נשותיו. הפרשנים מתמודדים עם השאלה הקשה: כיצד ייתכן ששלמה, שהיה החכם באדם, חיבר ספרים ברוח הקודש ואף זכה לגילוי אלוהי, נפל להבלים של עבודת אלילים?
ההסכמה הרווחת בקרב הפרשנים היא ששלמה מעולם לא עבד עבודה זרה בפועל. המשמעות של לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה היא שככל שהאריכו שנות נישואיו [ביאור שטיינזלץ], התעצמה השפעתן של נשותיו עליו. כאשר הכתוב מציין כי נשותיו הטו את לבבו אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, הכוונה היא שאהבתו אליהן גרמה לו להעלים עין ולהניח להן ללכת ולעבוד את אלוהיהן באין מפריע [מצודת דוד, רלב"ג].
חטאו של שלמה התבטא בהימנעות מפעולה. מכיוון שהיה בידו למחות ולעצור את נשותיו ממעשיהן והוא בחר שלא לעשות זאת, הכתוב מייחס לו את האשמה כאילו עשה את החטא בעצמו וכאילו הוא זה שבנה את הבמות לעבודה הזרה [רלב"ג]. פגם זה מומחש במילים וְלֹא־הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם, שכן בניגוד לאביו, אצל שלמה אהבת ה' לא גברה על אהבתו לנשותיו. לו היה לבבו שלם עם ה' כדוד אביו, לא היה סובל את העוון הזה אלא מגרש את הנשים החוטאות מעל פניו [מלבי"ם].