שלהי תקופת שלטון שלמה מאופיינים בהתעוררות של איומים ביטחוניים ומדיניים מבחוץ, המשקפים את מצבו הרוחני של המלך. אויבים שהיו כבושים תחת השלטון הישראלי מרימים את ראשם ומערערים על ההגמוניה של הממלכה.
הצירוף כׇּל יְמֵי שְׁלֹמֹה מעורר קושי, שכן ידוע שבתחילת ימיו של שלמה שרר שלום. לכן, הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא רק לתקופת זקנתו, החל מהרגע בו חטא ועד ליום מותו. הופעתם של שטנים אלו נועדה לעורר את שלמה לתשובה, ולהמחיש לו כי השקט והשלווה שחווה בעבר היו תלויים בדבקותו בה' [רד"ק]. בתקופה זו שלמה נמנע מפעולה צבאית יזומה ולא שלח את צבאו לגרש את המורדים משטחיו, אלא הסתפק במשימות אבטחה בלבד [ביאור שטיינזלץ].
המרידה לא התרחשה בחלל ריק. המילים וְאֶת הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד מלמדות על חזית משולבת. רזון התחבר אל הרעה והשנאה שעורר הדד האדומי, שכן הוא לא היה יכול להתמודד מול ישראל בכוחות עצמו [מצודת דוד]. יחד הם יצרו מועקה משמעותית על הממלכה.
תחושתו של רזון כלפי השלטון מתוארת בביטוי וַיָּקָץ בְּיִשְׂרָאֵל. משמעות הפועל היא שרזון מאס, תיעב ומרד בעם ישראל [מצודת ציון, רד"ק]. הוא סלד מהמשך השלטון הישראלי ומנוכחותם של הנציבים שהוצבו בארם עוד מימי דוד [מצודת דוד]. מעבר לתיעוב, הוא היה נתון במצוקה מתמדת מכך שלא הצליח להשחית את ישראל כפי שרצה, וחיפש תמיד הזדמנויות לפגוע בהם [רלב"ג].
כתוצאה מכך, וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם. ארם, שעד כה העלתה מס לישראל, הפסיקה את כניעותה. רזון, שבתחילה שלט רק בדמשק, הצליח לאחד תחתיו את כלל ארם, אשר קיבלו עליהם את מלכותו מתוך פחד מתגובה צבאית של שלמה וכדי שיגן עליהם [מלבי"ם]. בכך, החליף רזון את השלטון הישראלי והפך למלך עצמאי [מצודת דוד], ואף ייסד בארם שושלת מלכים שנקראו על שם שותפו למרד, הדד, בשל עוצמתו והשפעתו הרבה באותה עת [רלב"ג].