מלכי העולם הקדום ניהלו רישומים מדויקים של קורות ימיהם, והנרטיב המקראי מספק רק הצצה נבחרת אל תולדותיהם העשירות. עם סיום תיאור תקופת שלטונו של שלמה, הכתוב מפנה את הקורא אל ארכיונים חיצוניים ומקיפים שהכילו את התמונה המלאה של חייו, פועלו וחכמתו העצומה.
כאשר הכתוב מציין את וְיֶתֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, הכוונה היא לתולדותיו [ביאור שטיינזלץ] ולמעשים הרבים והנוספים שלא הוזכרו בפרקים הקודמים [מצודת דוד, אברבנאל]. התוספת של המילה וְחָכְמָתוֹ באה להדגיש כי באותם כתבים תואר גם מהות עיונו ועד היכן הגיעה תבונתו הייחודית [אברבנאל].
באשר לזהותו של סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה רואה בכך ספר דברי הימים רשמי ומיוחד שיוחד לתיעוד קורותיו [מצודת דוד]. מנהג המלכים היה למנות סופר חכם שיכתוב ויתעד את ענייניהם מדי יום. מחבר ספר מלכים, שפעל מתוך נבואה, ברר מתוך אותם יומנים מפורטים רק את האירועים המשמעותיים והמועילים ביותר למסרו, והשמיט את השאר. מאגר מידע זה היה מורכב למעשה ממספר חיבורים של נביאי התקופה: נתן הנביא תיעד את שנותיו הראשונות, שכללו את מפעלי הבנייה וההצלחות; אחיה השילוני כתב על שנותיו המאוחרות, שכללו את חטאיו עם נשיו הנוכריות והעונשים שבאו בעקבותיהם; ועדו החוזה השלים פרטים הנוגעים ליריבו, ירבעם בן נבט [אברבנאל].
מנגד, גישה שניה מפרשת כי לא מדובר בספר היסטוריה שנכתב על אודותיו, אלא בספרים שחיבר שלמה בעצמו מתוך חכמתו. רוב הספרים הללו אבדו במהלך הדורות, אך הם כוללים גם את שלושת הספרים המוכרים לנו: שיר השירים, משלי וקהלת. הסיבה שהכתוב משתמש בלשון יחיד, עַל סֵפֶר, ולא ברבים, היא ששלמה ייחד ספר נפרד ועצמאי לכל נושא ועניין שחקר. מסורת חז"ל מציעה שתי אפשרויות לגבי כתיבתם: או שחיבר אותם בשלבים שונים של חייו בסדר כרונולוגי של ילדות, בחרות וזקנה, או שכתב את כולם סמוך למותו, כאשר שרתה עליו רוח הקודש [רד"ק].