נקודת המפנה בחייו של שלמה המלך מסמנת התדרדרות תלולה מפסגת ההתגלות הרוחנית אל מציאות של כעס אלוהי. לאחר שנים של קרבה יוצאת דופן לה', נוצר נתק עמוק המוביל לתגובה חריפה.
המילה וַיִּתְאַנַּף מבטאת כעס וחרון אף [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המדגישים כי צורה דקדוקית זו מצביעה על מיצוי מוחלט של הזעם האלוהי, המגיע עד לכדי כליה, תגובה השמורה במיוחד לחטאים הקשורים בעבודה זרה [מלבי"ם].
שורש הכעס נעוץ בכך ששלמה נטה מן ה'. מבחינה מעשית, שלמה אמנם לא עבד עבודה זרה בעצמו ואמונתו האישית נותרה שלמה, אך חטאו התבטא בחוסר דבקות בה' ובאוזלת יד. לעת זקנתו, הוא לא מחה ביד נשיו הנוכריות שעבדו לצבא השמים, התרפה מתפקידו כמלך ולא ביער את העבודה הזרה מארצו [אברבנאל].
הקפדת ה' על שלמה גדולה במיוחד משום שהוא הַנִּרְאָה (אשר נראה) אֵלָיו פַּעֲמָיִם [רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי שתי ההתגלויות הללו אירעו תחילה בחלום בגבעון לאחר המלכתו, ושוב לאחר תפילתו בחנוכת המקדש, בעוד שאר נבואותיו הועברו על ידי נביא [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לציון שתי הפעמים ישנה משמעות כפולה: ראשית, חזרה על התגלות פעמיים יוצרת "חזקה" רוחנית ומחויבות עמוקה יותר. שנית, העובדה שה' ציווה אותו באופן ישיר ופרטי שלא ללכת אחרי אלוהים אחרים, אינה מותירה כל מקום לטעות או להליכה שולל [חומת אנך]. אדם שזכה לקרבה נבואית כזו, מצופה היה ממנו שלא יאפשר לעבודה זרה להתקיים בסביבתו הקרובה [אברבנאל].
עונשו של שלמה מבוסס על עיקרון של מידה כנגד מידה. מכיוון שהתיר לנשיו לעבוד ל"משרתים" – השמש, הירח והכוכבים – במקום למלך מלכי המלכים, עונשו יהיה שהמלוכה תיקרע ממנו ותינתן לעבדו. אך בזכות העובדה ששלמה לא חטא בעצמו בעבודה זרה ושמר על אמונתו הפנימית, העונש הושהה ולא התממש בימיו, אלא נדחה לימי בנו רחבעם [אברבנאל].