הכתוב מצביע על ירידה תלולה במצבו הרוחני של המלך, כאשר הוא מייחס לו לכאורה עבודה זרה. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי שלמה לא עבד עבודה זרה בפועל. המילים וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה מתפרשות בכך שהוא רק נראה כלפי חוץ כמי שהולך אחרי אלוהים אחרים [מלבי"ם]. הסיבה שהמקרא מאשים אותו באופן אישי וישיר היא משום שלא מיחה בנשיו ולא מנע מהן לעבוד עבודה זרה, ועל כן הדבר נחשב לו כאילו הלך אחריהן בעצמו [מצודת דוד]. חטאו התבטא בכך שלא היה מסור בלב שלם לה' כפי שהיה דוד אביו, אשר מסר את נפשו על קיום דבר ה' [מלבי"ם].
הפסוק מפרט את סוגי העבודה הזרה שהובאו לירושלים: מִלְכֹּם הוא האל הידוע בשם מולך [מצודת ציון]. הכתוב מכנה את העבודה הזרה של העמונים בשם שִׁקֻּץ, שהוא כינוי גנאי המבטא תיעוב ומיאוס [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה כתיבית, המילה צִדֹנִים נכתבת חסרה ללא האות יו"ד הראשונה, כפי שמקובל במקומות נוספים במקרא [מנחת שי].