שנאתו העמוקה של הדד לישראל גורמת לו לוותר על חיי נוחות וכבוד. למרות מעמדו הרם במצרים, קרבתו לפרעה והעובדה שבנו גדל עם בני המלך, הוא מבקש לעזוב הכול רק כדי לנקום [אברבנאל]. ההזדמנות לכך מגיעה כאשר הוא שומע על מותם של המלך ושר צבאו, שהכו בעבר את אדום. הדד מניח שעם מותם מתה גם הגבורה הישראלית, וסבור ששלמה הצעיר, שאינו איש מלחמה, יהווה מטרה קלה. מאחר שאינו יכול לפעול נגד ישראל מתוך מצרים בשל נישואי שלמה לבת פרעה, הוא מבקש לחזור לארצו כדי לאסוף אנשים למלחמה [מצודת דוד, רד"ק].
הפרשנים עומדים על ההבדל הלשוני בפסוק, המתאר את סופו של דוד במילה שָׁכַב, לעומת סופו של יואב שבו נאמר מֵת. הגישה המרכזית מסבירה זאת בשני אופנים: ראשית, דוד מת מיתה טבעית על מיטתו ולכן נאמרה בו שכיבה, ואילו יואב נהרג [רש"י, רד"ק]. שנית, דוד השאיר אחריו בן הגון שמילא את מקומו, בניגוד ליואב [רש"י, רד"ק]. הרחבה רעיונית לכך מסבירה שכאשר אדם מת, נשמתו מפסיקה להתפתח רוחנית. אך אם הוא מותיר אחריו בן ההולך בדרך התורה והמצוות, האב זוכה לחלק במעשיו של הבן, ונשמתו ממשיכה להתחיות ולהאיר. לכן, מי שמשאיר בן כמותו אינו מוגדר כמת, אלא כישן בלבד [חומת אנך]. ברמה הפשטנית, המונח שָׁכַב משמעו פשוט שדוד מת [ביאור שטיינזלץ].
למרות תוכניותיו של הדד לבקש שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל־אַרְצִי כדי להילחם, המהלך לא צלח מיד. הפרשנים מסכימים כי כל עוד שלמה הלך בדרכי ה', הדד לא הצליח להרים ראש ולהרע לישראל. רק לעת זקנתו של שלמה, כאשר חטא ונשיו עבדו אלוהים אחרים, הצליח הדד להפוך לשטן לישראל. הבנה זו מיישבת פסוקים אחרים המעידים כי ישראל ישבו לבטח "כל ימי שלמה", שכן הכוונה היא לרוב ימיו, עד לתקופת זקנתו שבה החל לחטוא [מלבי"ם, רלב"ג, רד"ק].