מעשה נבואי מוחשי מתרחש בשדה, כאשר קריעת בגד משמשת לא רק כסמל לחלוקת הממלכה, אלא כפעולה המקבעת את המציאות העתידית. תחילת המעשה במילה וַיִּתְפֹּשׂ, שמשמעותה כי הנביא אחז בחוזקה בבגד [מצודת ציון].
קיימת מחלוקת בדברי חז"ל האם השלמה שנקרעה הייתה שייכת לנביא אחיה או לירבעם. מכל מקום, לפעולת הקריעה עצמה יש משמעות נבואית מכרעת: נבואה המלווה במעשה פיזי הופכת לגזרה מוחלטת שאינה ניתנת לביטול. קריעת הבגד חרצה את דין הממלכה להיקרע, והבטיחה שהדבר יתקיים אפילו אם שלמה המלך ישוב בתשובה [מלבי"ם].
הבגד נקרע לשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים. יש המבארים זאת כקריעה לשתים עשרה חתיכות [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שמדובר בשנים עשר קרעים ממש, פעולה היוצרת למעשה שלוש עשרה חתיכות. לפי גישה זו, הנביא נתן לירבעם אחת עשרה חתיכות שבהן עשרה קרעים, כרמז לעשרת השבטים שעליהם נועד למלוך. בידי הנביא נותרו שתי חתיכות ובהן קרע אחד, כרמז לשבט יהודה שיישאר תחת מלכות בית דוד. הפער המספרי לכאורה בין שנים עשר השבטים לבין החלוקה לעשרה שבטים מול שבט אחד, מוסבר בכך ששבט בנימין נטמע בתוך שבט יהודה והפך לטפל אליו. שבט לוי אינו נספר כלל בחלוקה זו, משום שבניו מפוזרים ויושבים בקרב כלל שבטי ישראל [מצודת דוד, מדוד ועד לחורבן].