הרקע למאורעות מתמקד בדמותו של הדד האדומי, שאותו הקים ה' כשטן וכמכשול נגד המלך שלמה לעת זקנתו, בעקבות חטאי עבודה זרה. כדי להבין את שורש השנאה העמוקה של הדד, שגרמה לו לוותר על חיי מלוכה במצרים רק כדי לנקום בישראל, הכתוב חוזר אחורה בזמן אל מלחמה קשה שהתרחשה בימי דוד המלך [רד"ק, מלבי"ם].
המילים את אדום מתפרשות במשמעות של באדום, כלומר בתוך ארץ אדום [מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. במהלך מערכה זו התבצעה פעילות כפולה: הכאת הזכרים וקבורת החללים. הפרשנים נחלקו לגבי סדר האירועים וחלוקת התפקידים.
גישה אחת מסבירה כי האירועים אינם מופיעים בסדר כרונולוגי, וכי הכאת הזכרים קדמה לקבורה [רד"ק]. לעומת זאת, יש שמצביעים על סתירה לכאורה, שכן במקום אחר מתואר שדוד השאיר נציבים באדום, מה שמעיד על כך שנותרו שם ניצולים. לפי קו מחשבה זה, מדובר בשני שלבים שונים: בתחילה דוד כבש את אדום והציב בה משמרות, אך כאשר יואב עלה לקבור את החללים, האדומים מרדו. בתגובה למרד, יואב נשאר שם חצי שנה כדי להכרית ולהרוג כל זכר שנותר או הסתתר [מלבי"ם].
בנוגע לחלוקת התפקידים במלחמה, הפרשנים מסכימים כי בעוד יואב, שר הצבא, עסק בלחימה עצמה ובהכאת האויב, דוד לקח על עצמו את הטיפול בחללים [מצודת דוד, רלב"ג].
מחלוקת נוספת עולה סביב משמעות הביטוי לקבר את החללים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בקבורה ממשית של הרוגי אדום. דוד עשה זאת מתוך רחמנות וחמלה על ההרוגים הרבים [מצודת דוד], וכן כדי לטהר את הארץ [רלב"ג]. מעשה חסידות זה של קבורת חללי האויב הקנה לדוד שם טוב ותהילה בקרב אומות העולם [רש"י, רד"ק]. מנגד, גישה חלופית המבוססת על התרגום מפרשת כי הפעולה לא הייתה קבורה כלל, אלא הפשטת החללים ולקיחת הציוד, הנשק והשלל שעליהם [רש"י, רד"ק].