הקרע במלכות שלמה מתחיל לקרום עור וגידים דרך עימות גלוי בין המלך לבין אחד משריו הבכירים. הכתוב חושף את הרקע והסיבות שהובילו את ירבעם בן נבט למרוד במלכות, תוך התמקדות במיזמי הבנייה הגדולים בירושלים. מבחינה כרונולוגית, המרד פרץ לאחר שירבעם מונה לשר על עבודות הסבל, ובעקבות נבואתו של אחיה השילוני שהבטיח לו את המלוכה [חומת אנך].
הפרשנים נחלקים בהבנת מהות המרד, המבוטא במילים אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי ירבעם העז פניו והוכיח את שלמה באופן פומבי ומבזה, ואף קרא לו בשמו הפרטי "שלמה" ללא תואר המלכות [רד"ק, מצודת דוד, רש"י]. לעומת גישה זו, יש הסבורים כי מיזמי הבנייה עצמם לא היו נושא התוכחה, אלא הם אלו שהעניקו לירבעם את הכוח והמעמד. הפקדת ירבעם על מפעלי הבנייה העצומים היא שנטעה בו את אומץ הלב והיכולת המעשית למרוד במלך [מלבי"ם].
מוקד הביקורת של ירבעם נסוב סביב שני מהלכים של שלמה: בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא וכן סָגַר אֶת פֶּרֶץ.
הַמִּלּוֹא היה במקורו רחבה פתוחה וריקה שנועדה להתאספות העם בעת הצורך [רד"ק, מצודת דוד]. ירבעם ביקר את שלמה על כך שבנה על שטח ציבורי זה.
באשר למושג פֶּרֶץ, הפרשנים מציעים מספר הסברים לסיבה שבגללה דוד המלך הותיר את חומת העיר פרוצה, ומדוע שלמה סגר אותה:
ראשית, נטען כי דוד השאיר פרצות בחומה כדי לאפשר כניסה נוחה לעולי הרגל [רש"י, רד"ק], או כדי להעניק לעם גישה ישירה ומהירה אל המלך לשם עשיית משפט [מצודת דוד]. שלמה גדר את הפרצות הללו, ובכך הצטייר כמי שמסתגר בארמונו ומתעלם מצרכי הציבור.
שנית, נאמר כי שלמה הפקיע את השטחים הללו ובנה בהם מבנים עבור בת פרעה ומשרתיה [רש"י, רד"ק].
גישה נוספת מסבירה כי שלמה סגר את הרווח שהבדיל בין עיר דוד להר הבית כדי לאחד את ירושלים לעיר מבצר אחת, בעוד ירבעם טען שאין זה ראוי להפוך עיר קדושה ליעד מבוצר [ביאור שטיינזלץ].
הסבר שונה לחלוטין מציע כי ה"פרץ" היה למעשה פתח מילוט סודי שדוד הכין למקרה של מרד אזרחי נגדו. שלמה, מתוך גאווה וביטחון מופרז בשלטונו, אטם את הפתח הזה כדי להראות שאינו חושש מאיש [רד"ק].
בסופו של דבר, ירבעם זכה למלוכה בזכות עצם העובדה שהעז להוכיח את שלמה על מעשיו, אך נענש על כך שעשה זאת ברבים ובצורה מבזה [רד"ק, חומת אנך].