תארו לעצמכם שקיבלתם מתנה יקרה שחיכיתם לה המון זמן, ואחרי כמה שנים אתם מחליטים להעביר אותה הלאה באהבה גדולה. זה בדיוק מה שחנה עושה. אחרי שהיא חיכתה כל כך הרבה זמן לבן, היא מקיימת את ההבטחה שלה ומביאה את שמואל הקטן אל המשכן כדי שיקדיש את חייו לעבודת ה'.
חנה אומרת הִשְׁאִלְתִּהוּ. המילה הזו מזכירה לנו השאלה של חפץ. חנה בעצם מסבירה שה' השאיל לה את הילד כפיקדון יקר, וכעת היא מחזירה את ההשאלה ומוסרת את שמואל בחזרה אליו. היא מבטיחה שזה יהיה כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, כלומר לכל ימי חייו. למרות שהמילה "היה" נשמעת כמו משהו שקרה בעבר, הכוונה כאן היא לעתיד, לכל הזמן ששמואל יחיה. הוא יהיה שָׁאוּל ומסור לחלוטין לה' לתמיד.
בסוף הסיפור המרגש הזה, המילה וַיִּשְׁתַּחוּ מספרת לנו שמישהו אחד השתחווה לה'. מי זה היה? זה היה שמואל הקטן. למרות שהוא היה רק ילד בן שנתיים, ההורים שלו כבר חינכו ולימדו אותו איך להודות, להשתחוות ולעבוד את ה'.