ישעיהו, פרק כ״ח, פסוק כ״ד

יצא לכם פעם לראות חקלאי שעובד בשדה ורק הופך והופך את האדמה, יום אחרי יום, בלי לשתול בה שום דבר? ברור שלא. הנביא שואל שאלה מעניינת שמתחילה במילה הֲכֹל. האות ה' בתחילת המילה הופכת אותה לשאלה. הוא שואל האם החקלאי יַחֲרֹשׁ את השדה שלו כל הזמן רק כדי להכין אותו לזריעה? התשובה היא שהחרישה היא רק שלב זמני. החקלאות כאן היא משל מיוחד. לפעמים ה' מביא עלינו קשיים, או שהנביאים מעירים לעם ישראל כדי להחזיר אותם לדרך הטובה. הקשיים האלה הם לא המטרה והם לא יימשכו לתמיד. הם בדיוק כמו החרישה של האדמה, שנועדה רק לנקות ולהכין את הנפש שלנו לצמוח. ברגע שהבנו את המסר, הקושי ייפסק, ממש כמו שהחקלאי מפסיק לחרוש כשמגיע הזמן לזרוע. הנביא מתאר שלושה שלבים בעבודת האדמה, שהם גם שלבים בתיקון הלב שלנו. קודם כל החקלאי יַחֲרֹשׁ, כלומר עושה חרישה ראשונה שעוקרת את הקוצים, וזה כמו לעקור מתוכנו התנהגויות לא טובות. לאחר מכן הוא יְפַתַּח את האדמה, כלומר פותח אותה בעזרת מחרשה כדי שתוכל להכיל את הזרעים, בדיוק כמו שהנפש שלנו נפתחת ומוכנה לקבל מידות טובות. לבסוף החקלאי וִישַׂדֵּד, שזה אומר לפורר ולכתוש את גושי העפר הקשים. בלב שלנו, זה אומר לרכך את העקשנות ולשבור את החלקים הקשים בנפש, כדי שנוכל לקבל חכמה ולהיות טובים יותר.