כוס התרעלה והזעם האלוהי מוגשת כעת ליעדה הראשון, ופותחת את שרשרת הפורענויות שתכה בעמים השונים. הציווי להשקות את הגויים מתחיל באֶת־יְרוּשָׁלִַם, שכן העיר נחרבה ראשונה לפני מצרים ושאר האומות [מצודת דוד, מלבי"ם]. הפורענות על ידי נבוכדנצר מלך בבל החלה בירושלים כבר בשנה הרביעית למלכות יהויקים, ורק לאחר מכן התפשטה לשאר העמים [רד"ק].
הפסוק מציין את העונש שיחול על וְאֶת־מְלָכֶיהָ בלשון רבים. פרשנים מסבירים זאת בשתי דרכים: גישה אחת רואה בכך התייחסות לרצף המלכים שחוו את הפורענות בזה אחר זה – יהויקים, יהויכין וצדקיהו [רד"ק]. גישה שניה מסבירה כי אף על פי שבכל תקופה שלט מלך אחד בלבד, גם בניו של המלך כונו בתואר "מלכים" [מצודת דוד].
מבחינה תחבירית, המילים אֶת־שָׂרֶיהָ וכן לִשְׁרֵקָה נכתבו במסורת המקרא ללא האות וי"ו החיבור לפניהן, בניגוד לחלק מהמילים האחרות ברשימה [מנחת שי, רד"ק].
הפסוק נחתם בביטוי כַּיּוֹם הַזֶּה, המעיד על מצב השממה והחורבן. רוב הפרשנים מסבירים כי ירמיהו העלה את נבואותיו על הכתב לאחר שהחורבן כבר התרחש בפועל, ולכן הוא מתאר את מצבה ההרוס של הארץ כפי שהיה נראה בחוש בזמן כתיבת הדברים [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. פירוש נוסף מציע כי משמעות הביטוי היא שהחורבן יתקיים באופן מוחלט וברור [ביאור שטיינזלץ].