חזון המשפט האלוהי מקיף את כלל עמי העולם, קרובים ורחוקים כאחד, ומתאר שרשרת של פורענות שאינה פוסחת על איש. המהלך ההיסטורי של הענישה מתקדם בהדרגה בין האומות, עד שהוא מגיע לבסוף אל האימפריה הגדולה והחזקה מכולן, וממחיש כי אף שלטון אינו חסין.
הביטוי אִישׁ אֶל־אָחִיו מתפרש על ידי הפרשנים כתיאור של רצף והמשכיות. מלכי הצפון לא ייענשו בבת אחת, אלא זה אחר זה בסמיכות. כוס החמה והפורענות תעבור מאחד לשני בשרשרת של מכות [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לגבי הצירוף הַמַּמְלְכוֹת הָאָרֶץ, מציינים הפרשנים תופעה דקדוקית חריגה, שכן זוהי צורת סמיכות שצורפה לה ה"א הידיעה, בניגוד לכלל הרגיל [רד"ק, מלבי"ם]. מעבר להערה הדקדוקית, מוסבר כי המילה "הארץ" לבדה הייתה יכולה להתפרש ככוללת את כדור הארץ כולו, לרבות הים. לכן, הפסוק מוסיף מיד את המילים "אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה" כדי למקד את הכוונה לממלכות היבשתיות בלבד [מלבי"ם].
בסופו של תהליך המשפט העולמי, מופיע וּמֶלֶךְ שֵׁשַׁךְ. כלל הפרשנים מסכימים כי מדובר במלך בבל. השם "ששך" הוא למעשה המילה "בבל" המוצפנת בשיטת חילופי האותיות א"ת ב"ש. המילים יִשְׁתֶּה אַחֲרֵיהֶם חותמות את הפסוק ומבהירות את סדר הדין: מלך בבל יספוג את עונשו וילקה רק בסוף, לאחר שכל שאר הממלכות ישתו מכוס הפורענות לפניו [מצודת דוד].