ה׳ מכריז על מהלך היסטורי רחב היקף של הרס, שבו אימפריה עצומה תפלוש לאזור כולו לשם כיבוש והשתלטות, ותחריב לא רק את יהודה אלא גם את כל העמים השכנים.
כדי לבצע זאת, ה׳ מעורר את ליבם של עמים רבים למלחמה [מצודת דוד, שטיינזלץ], כפי שמתבטא במילים את כל משפחות צפון. השימוש במילה משפחות מדגיש שמדובר בהמוני העם עצמם, בניגוד ל"ממלכות" המציין את ראשי השלטון [רד"ק]. הצבא המורכב מעמי הצפון יונהג על ידי מלך בבל, המכונה כאן עבדי, שכן במערכה זו הוא משמש למעשה כשליח המבצע את רצון ה׳ [מצודת דוד]. המילה ואל בצירוף ואל נבוכדראצר מתפרשת כפעולת שליחות של ה׳ אל מלך בבל, ויש המפרשים אותה במשמעות של "ואת", כלומר ה׳ מביא את עמי הצפון יחד עם נבוכדנאצר [רד"ק, מלבי"ם].
המתקפה תכה ביהודה וגם ועל כל הגוים האלה סביב, כלומר העמים השוכנים סביב ארץ ישראל, אלו שיהודה תלתה בהם תקוות שווא לעזרה [מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ], או עמים ספציפיים שיוזכרו בהמשך הנבואה [רד"ק]. הרחבת העונש לעמים נוספים מוסברת בכך שהמערכת הטבעית באותה עת הורתה ממילא על שלטון עולמי של נבוכדנאצר. אילו ישראל היו זכאים, ה׳ היה מתערב בדרך נס, מבטל את גזירת הטבע ומשפיל את מלך בבל, וכך היו ניצלים גם שאר העמים שנידונו לכיבוש. משחטאו ישראל, המהלך הטבעי והאסטרולוגי מתקיים במלואו על כלל העמים, ולכן נקצבו למלך בבל שבעים שנות שלטון, המקבילות להשלמת מחזור השפעה של שבעת כוכבי הלכת [מלבי"ם].
תוצאות הפלישה מתוארות כהרג ואובדן מוחלט, המרומזים במילה והחרמתים [מצודת ציון]. האזור כולו יהפוך לשמה, מצב של שממה, השתוממות ותימהון מוחלט, ולשרקה, תגובה פיזית של כיווץ שפתיים והשמעת קול שריקה מתוך פליאה וזעזוע על חורבנו של מקום כה חשוב [מצודת ציון, שטיינזלץ]. לבסוף, המקומות יהפכו ולחרבות עולם. מאחר ששממה היא מצב חמור יותר מחורבה, עולה השאלה מדוע החורבה מוזכרת בסוף כעונש הנצחי. התשובה לכך היא שבעוד שהשממה הכללית עשויה לחלוף ביום מן הימים כאשר הארץ תיושב מחדש, הבתים והערים הספציפיים שייהרסו במתקפה זו לא ייבנו שוב לעולם, ויישארו כעדות נצחית לחורבן [מלבי"ם].