סירובם של העם לשמוע בקול ה' אינו רק ביטוי של מרד, אלא פעולה שמובילה לפגיעה בעצמם. וְלֹא־שְׁמַעְתֶּם - למרות שההקשבה לדברי ה' נועדה לטובתם האישית, הם בחרו להתעלם [מצודת דוד].
במילה הכעסוני קיים הבדל בין האופן שבו היא נכתבת לבין האופן שבו היא נקראת. הכתיב מציין את עצם עובדת ההכעסה, בעוד הקרי הַכְעִיסֵנִי מצביע על כוונה תחילה: העם עבד עבודה זרה לא מתוך ציפייה להפיק מכך תועלת כלשהי, אלא אך ורק במטרה להכעיס את ה' [רד"ק, מצודת דוד]. התוצאה של התגרות זו היא לְרַע לָכֶם, כלומר ההכעסה תוביל בסופו של דבר לרעתם הבלעדית [מצודת דוד].
גישה שונה קושרת בין כעסו של ה' לבין העונש עצמו. לפי פירוש זה, ה' אינו חפץ להרע לברואיו. לכן, העם הכעיסו את ה' בעצם העובדה שעל ידי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם הם אילצו אותו להביא עליהם רעה. גרימת העונש היא עצמה מקור הכעס, שכן היא מאלצת את ה' לפעול בניגוד לרצונו המקורי להיטיב עימם [מלבי"ם].