החורבן והעזיבה האלוהית מצטיירים מבעד לדימוי עז של אריה הנוטש את מקום מרבצו. המילים עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּוֹ מדמות עזיבה של אריה צעיר את סבך העצים שבו הוא שוכן. הפרשנים נחלקו מי הוא אותו כפיר העוזב את מקומו. גישה אחת רואה בכך תיאור של האויב, נבוכדנאצר, היוצא ממקומו כאריה טורף כדי לתקוף [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש שפירשו שהתיאור מכוון לנפגעים: המלך שיגלה מעירו [רש"י], או תושבי הארץ שייאלצו לנטוש את בתיהם ולשכוח אותם, כשם שאריה שוכח את סוכתו לאחר שעזב אותה [מצודת דוד]. גישה שלישית מייחסת את העזיבה לה׳ או למידת הדין שלו. כשם שאריה נוטש את מאורתו כשאינו מוצא בה טרף, כך ה׳ עזב את בית המקדש משום שלא מצא בו עוד את רצונו [רד"ק], או שחרון האף האלוהי הוא זה שיצא ממקומו כדי להעניש [מלבי"ם].
התוצאה של עזיבה זו היא כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה. החורבן והשממה החלו עוד בטרם חרב בית המקדש, אך משום שהעם לא למד מוסר, ה׳ לא התאפק עוד ועזבם לחלוטין [רד"ק].
הפסוק מנמק את החורבן בשתי סיבות המשתלבות זו בזו. הראשונה היא מִפְּנֵי חֲרוֹן הַיּוֹנָה. המילה הַיּוֹנָה זכתה למספר ביאורים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון אונאה ודיכוי, ומתארת את חרבו של האויב האכזר שכופה על העם ייסורים ושודד את הונו. פירוש נוסף קושר את המילה ליין, ומדמה את חרב האויב ליין משכר המביא לאובדן חושים [רש"י, רד"ק, חומת אנך]. לעומתם, יש המפרשים את המילה כפשוטה, כעוף היונה, ומסבירים כי זהו רמז לנבוכדנאצר שדגל מלכותו נשא סמל של יונה [מלבי"ם].
הסיבה השנייה והשורשית לחורבן היא וּמִפְּנֵי חֲרוֹן אַפּוֹ. הפרשנים מסכימים כי זעמו של האויב אינו מקרי, אלא נובע ישירות מחרון אפו של ה׳. מלך בבל והאויבים המדכאים משמשים למעשה כשבט אפו וככלי השרת של הזעם האלוהי שחרה בעם [מצודת דוד, מלבי"ם].