הנבואה מציבה גבול ברור לשלטונה של האימפריה הבבלית. לאחר שתסתיים התקופה שנקצבה לה, אותה מעצמה ששימשה ככלי להענשת עמים אחרים תעמוד בעצמה למשפט אלוהי על מעשיה, ותספוג חורבן מוחלט וסופי.
הפרשנים מסכימים כי המילה כִמְלֹאות מבטאת השלמה וסיום של תקופה. באשר לציון הזמן שִׁבְעִים שָׁנָה, החישוב ההיסטורי המדויק של שנות שלטון בבל מורכב מימי מלכותם של שלושה מלכים: נבוכדנצר שמלך ארבעים וחמש שנים, בנו אויל מרודך שמלך עשרים ושלוש שנים, ונכדו בלשאצר שמלך שתי שנים שלמות ונהרג בשנתו השלישית. יחד מצטרפות שנות שלטונם לשבעים שנה בדיוק, ולכן הפסוק מדגיש את המילה "כמלאות" [רד"ק].
כאשר תסתיים תקופה זו, אומר ה׳ אֶפְקֹד, כלומר אזכור את חטאיהם כדי להענישם עליהם ולזכור אותם לרעה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפקידה והעונש יחולו עַל־מֶלֶךְ־בָּבֶל וְעַל־הַגּוֹי הַהוּא, שהם העם הבבלי ועיר הבירה שלהם, וכן עַל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים כולה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. העוון המדובר שבגינו הם נענשים הוא ההרס והחורבן שהמיטו על ארצות אחרות [מלבי"ם].
בסופו של תהליך זה מצהיר ה׳ וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם, מלך בבל, עמו וארצו יהפכו לשממה נצחית [ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה לְשִׁמְמוֹת היא צורת סמיכות ברבים של המילה "שממה" [רד"ק].