החורבן המוחלט של החברה האנושית מתבטא בהיעלמותם של כל סממני החיים, החל משמחות גדולות ועד לפעולות הקיום הבסיסיות ביותר [ביאור שטיינזלץ]. הפסוק מציג הידרדרות הדרגתית של המציאות עד לשממה גמורה [מלבי"ם].
תחילה פוסק קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, המאפיינים זמנים של טובה והצלחה. המונח שָׂשׂוֹן מבטא את השמחה הגלויה והחיצונית, בעוד ששִׂמְחָה מתייחסת להרגשת הלב הפנימית [מלבי"ם]. לאחר מכן נדם גם קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. בדרך כלל, גם בתקופות קשות אנשים ממשיכים להתחתן ולהקים משפחות כל עוד הארץ מיושבת, אך כאן אפילו שמחה בסיסית זו תאבד [מלבי"ם, מצודת דוד].
השלב הסופי והחמור ביותר של החורבן מתבטא בהיעלמותם של קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר. הפרשנים נחלקו במשמעותם של סממנים אלו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו פעולות ההישרדות היומיומיות ביותר: קול הרחיים הנשמע בכל מקום מיושב שבו טוחנים תבואה למזון, ואור הנר המאיר לאנשים את הלילה. השתקתם מעידה על רעב כבד שבו אין תבואה לטחון, ועל חסרון בשמן שיותיר את האנשים באפלה, כך שהארץ תיוותר שוממה לחלוטין מיושביה [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המפרשים סממנים אלו כהמשך ישיר לתיאור השמחות שייפסקו. לפי גישה זו, קוֹל רֵחַיִם מתייחס לטחינת תבלינים עבור סעודות שמחה, ואוֹר נֵר מתאר הדלקת נרות רבים בבתי משתה והילולה [רד"ק]. באופן ספציפי יותר, קול הרחיים שימש כסימן מוסווה לקיומה של סעודת ברית מילה, שכן היו טוחנים בהם סממני רפואה לתינוק, ואור הנר שימש כאות לקיומו של משתה [רש"י, חומת אנך].
בנוסף לממד ההיסטורי של החורבן, העונש המתואר פוגע בארבעת החושים של האדם: חוש השמיעה נפגע מאובדן קול הששון והשמחה, חוש המישוש מאובדן קול החתן והכלה, חוש הטעם מאובדן קול הרחיים, וחוש הראות מאובדן אור הנר [חומת אנך].