חורבנה של ארץ ישראל ושעבוד עמי האזור לאימפריה הבבלית נכרכים זה בזה כחלק ממהלך היסטורי כולל. המילים וְהָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה מכוונות לארץ ישראל, אשר תסבול מחורבן ייחודי ושממה חריגה בהשוואה לשאר העמים. עונש חמור זה יושת עליה משום שתבחר למרוד בנבוכדנצר [מלבי"ם].
באשר להמשך, הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה שיעבדו את מלך בבל מזוהים כעמים השוכנים בסביבותיה של ארץ ישראל [מצודת דוד], כדוגמת עמון ומואב [ביאור שטיינזלץ]. ביחס להתנהגותם של עמים אלו כלפי השלטון הבבלי מוצגות שתי גישות: יש המפרשים כי עמים אלו מרדו גם הם במלך בבל, ועל כן ייענשו בשעבוד של שבעים שנה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הסבורים כי בניגוד לארץ ישראל, שאר העמים לא ימרודו בבבל, ולכן גורלם יסתכם בעצם העבודה והשעבוד למשך שבעים שנה, מבלי לחוות את החורבן המוחלט שנגזר על ישראל [מלבי"ם].