נבואה זו מהווה נקודת סיכום של עשרות שנות התראה, שבהן ניסה ירמיהו להשיב את העם מדרכו הרעה רגע לפני חורבן הארץ. הפסוק מציג את קהל היעד של הנביא, תוך שימוש בשתי מילות יחס שונות: "על" ו-"אל".
הפרשנים נחלקו בהבנת פשר ההבדל בין עַל־כָּל־עַם יְהוּדָה לבין וְאֶל כָּל־יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם. גישה אחת גורסת כי אין כל הבדל משמעותי, והמילה על משמעותה כאן היא פשוט "אל" [מצודת דוד, רד"ק]. לפי תפיסה זו, הנביא דיבר אל תושבי ירושלים, וכן אל אנשים משאר ערי יהודה שהזדמנו ובאו לירושלים [רד"ק].
לעומת זאת, גישה אחרת רואה בשינוי הלשוני כוונה מדויקת ומהותית. ירמיהו ישב בירושלים, ולכן דיבר ישירות ובגוף שני אֶל תושבי העיר שהיו נוכחים לפניו. לעומת זאת, תושבי שאר ערי יהודה לא היו שם, ולכן הנביא יכול היה רק לנבא עַל אודותיהם, ולא לדבר אליהם ישירות [מלבי"ם, אברבנאל].
מבחינת התוכן, פסוק זה מאגד בתוכו עשרים ושלוש שנים של נבואות אזהרה, מאז ימי המלך יאשיהו. ירמיהו התרה בעם ללא הרף לשוב מחטאים חמורים של שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ועבודה זרה. סירובם העיקש לשמוע לנביאים הוביל לכך שנגזרה עליהם כליה יחד עם שאר אומות האזור [אברבנאל].
הכללתם של בני יהודה יחד עם שאר הגויים בגזרת החורבן של נבוכדנצר נובעת מתפיסה רוחנית עמוקה של ההשגחה האלוהית. אומות העולם נתונות באופן קבוע תחת השפעת מערכות הטבע והכוכבים, בעוד שעם ישראל מונהג ישירות על ידי ה', מעל לטבע. כאשר ישראל עושים את רצון ה', הוא משדד את מערכות הטבע עבורם ומבטל גזירות רעות. אולם, מכיוון שעם יהודה חטא וסירב לחזור בתשובה, ה' הסתיר את פניו מהם וביטל את השגחתו המיוחדת עליהם. כתוצאה מכך, הם הופקרו לגורל הטבעי והמערכתי שהורה על הצלחה אדירה לנבוכדנצר מלך בבל ועל חורבן לכל העמים סביבו. נבוכדנצר זכה לשלוט שבעים שנה – תקופה התואמת את שיא השפעתו על פי המערכה הטבעית, ובמקביל מהווה עונש מדויק לעם ישראל על שנות השמיטה שלא שמרו בארצם [אברבנאל].