הנביא מצטווה לשאת מסר חמור של פורענות, המומחש באמצעות דימויים קוליים עזים. קולו של ה' מתואר כשאגה אדירה הבוקעת מן השמיים, ומסמלת חורבן, דין ואף אבל.
הפסוק פותח בתיאור מקור הקול: מִמָּרוֹם וכן מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ, מילים המבטאות את השמיים הרמים ואת מדורו של ה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש מי שמוצא הבחנה בין המושגים: מִמָּרוֹם מייצג את ההנהגה הטבעית והקבועה של מערכות השמיים, בעוד מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ מסמל את ההשגחה העליונה והנסתרת, שמתעוררת כעת להשמיע את קולה בעוצמה [מלבי"ם]. עוצמה זו מודגשת במילה יִשְׁאָג, המבטאת קול חזק וגדול יותר מאשר יִתֵּן קוֹלוֹ [מלבי"ם].
שאגה זו מופנית עַל נָוֵהוּ, כלומר על מדורו וביתו של ה' שהוא בית המקדש שבירושלים [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים נחלקו באשר למהותה של שאגה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בגזירת חורבן ואבדון על ירושלים. מנגד, יש המפרשים כי השאגה היא מעין קריאה וזימון לגויים לבוא ולהחריב את המקדש [רד"ק]. לעומתם, קיימת גישה הרואה בשאגה ביטוי לכאב, ולפיה ה' מתאבל וצועק שוב ושוב על חורבן ביתו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
בהמשך הפסוק מופיע הדימוי הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה. המילה הֵידָד מתארת צעקה רמה וייחודית שמשמיעים פועלים העוסקים במלאכה כבדה, ובמיוחד כְּדֹרְכִים הפוסעים על הענבים בגת כדי להוציא מהם יין. צעקה זו נועדה לזרז, לעודד ולחזק איש את רעהו בעבודה. המילה יַעֲנֶה בהקשר זה משמעותה הרמת קול צעקה [רש"י, מצודת ציון, רד"ק].
דימוי זה בא להמחיש כיצד ה' ירים את קולו על כל יושבי הארץ לגזור עליהם כליה, בדומה לדורכי הענבים המרימים את קולם [מצודת דוד]. נוסף על כך, כפי שלקריאתו של הדורך הראשון עונים שאר הפועלים בקריאת עידוד, כך לשאגתו של ה' יענו ויצטרפו הכוחות המחריבים שבאים לבצע את גזירת הדין [מלבי"ם].