קריאת אזהרה וקינה מופנית אל שכבת ההנהגה, המבשרת על קצו של עידן השלווה ותחילתה של תקופת חורבן, הרג וגלות. זעקת השבר מיועדת אל המנהיגים, אשר ממשולים לרועי צאן שאיבדו את עדרם ואת מעמדם.
הפרשנים מסכימים כי הָרֹעִים וכן אַדִּירֵי הַצֹּאן הם משל למלכים, לשרים ולמנהיגים החזקים שבעם. עם זאת, קיימת הבחנה באשר לזהותם: בעוד שחלק מן המפרשים רואים בהם את מלכי יהודה ושריה [מצודת דוד], אחרים מפרשים כי הכוונה היא למלכי הארץ ומנהיגי האומות כולן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
על מנהיגים אלו מוטל כעת להתאבל על גורלם בשתי דרכים: ראשית, הֵילִילוּ, ביטוי של זעקה ויללה. שנית, וְהִתְפַּלְּשׁוּ, פעולה המבטאת צער עמוק ואבלות דרך התגוללות בעפר או באפר [מצודת דוד, רד"ק].
סיבת האבל היא כִּי־מָלְאוּ יְמֵיכֶם, כלומר, תמה תקופתכם והגיע הזמן שנקצב לכם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפורענות שתבוא עליהם מתחלקת לשניים: לִטְבוֹחַ וכן וּתְפוֹצוֹתִיכֶם. חלק מהמנהיגים יובלו להריגה, כאשר יש המפרשים כי הם אף יטבחו איש את רעהו [רד"ק], בעוד החלק האחר יסבול מפיזור וגירוש לגלות [מצודת דוד, מלבי"ם]. הפרשנים מעירים כי המילה וּתְפוֹצוֹתִיכֶם מופיעה בצורה דקדוקית יוצאת דופן, ומהווה מעין מקרא קצר שמשמעותו: ימי התפוצה והפיזור שלכם קרבו ובאו [רש"י, רד"ק].
הפסוק נחתם בדימוי רב־עוצמה למפלת המנהיגים: וּנְפַלְתֶּם כִּכְלִי חֶמְדָּה. הפרשנים מציעים מספר זוויות להבנת דימוי זה, המשתלבות יחד לתמונה טראגית של אובדן מעמד. גישה אחת מדגישה את הפער בין העבר להווה: המנהיגים, שבעת שלוותם היו רצויים וחשובים ככלים יקרים, עתידים כעת ליפול ולהישבר [רד"ק]. גישה שנייה מתמקדת באובדן הערך המוחלט: בדומה לכלי זכוכית יקר שכל חמדותו קיימת רק בעודו שלם, אך ברגע שהוא נופל ומתנפץ לרסיסים אין לשבריו שום שימוש או ערך. כך גם המנהיגים, לאחר שיישברו ויתפזרו לחתיכות קטנות בגלות, יאבדו לחלוטין את חשיבותם [רש"י, מלבי"ם]. גישה משלימה מתמקדת בעוצמת הנזק: בניגוד לנפילתו של כלי פשוט וזול שאינה גורמת נזק משמעותי, התנפצותו של כלי יקר ועדין גורמת לנזק רב, לצער מרובה ולקלון מתמיד שאין לו תקנה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].