הפסוק מצהיר על מפלתה העתידית של האימפריה הבבלית, ומבסס עיקרון של צדק היסטורי שבו המשעבדים הופכים בעצמם למשועבדים.
הפרשנים מסכימים כי הפועל עָבְדוּ מנוסח בלשון עבר אך משמעותו היא לעתיד, כלומר "יעבדו". משמעות הביטוי כִּי עָבְדוּ בָם גַּם הֵמָּה היא שכשם שהבבלים שיעבדו עמים אחרים, כך הם עתידים להשתעבד בעצמם. אותם גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדוֹלִים שישלטו בבבל הם מלכיהן של אימפריות מדי ופרס [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. על כך יש המוסיפים כי האומות שישעבדו את בבל הן אותן אומות ממש שסבלו בעבר מנחת זרועה, ובכך ישיבו לה את כל הרעות שעשתה להן [מלבי"ם].
בסיום הפסוק ה׳ מבטיח ענישה מדויקת של מידה כנגד מידה לבני בבל: וְשִׁלַּמְתִּי לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. קיימת הבחנה דקה בין שני חלקי התשלום הללו [מלבי"ם]: המילה כְּמַעֲשֵׂה מתייחסת לתוצאה הסופית ולמעשה ההרס עצמו שעליו ייענשו הבבלים, בעוד שהמילה כְּפָעֳלָם מתייחסת לעצם העיסוק והתהליך. כלומר, הבבלים יקבלו עונש לא רק על עצם הפגיעה באחרים, אלא גם על האכזריות, הקנאה והחמה שליוו את מעשיהם.