הנבואה מציגה קל וחומר נוקב באשר לפורענות העתידה לבוא על אומות העולם. אם החורבן פוקד תחילה את ישראל, הרי ששאר עמי הארץ אינם יכולים לצפות להינצל.
הביטוי בָעִיר אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ מתייחס לירושלים, העיר שזכתה להיקרא עירו של ה' [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המילה מֵחֵל משמעותה פשוט "מתחיל". ה' פונה אל הגויים בשאלה רטורית: וְאַתֶּם הִנָּקֵה תִנָּקוּ – האם אתם סבורים שתצאו נקיים וחפים מפשע מן הרעה הזו? התשובה היא חד-משמעית: לא תצליחו לחמוק מן העונש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה רעיונית, קיים פער מהותי בין השגחת ה' על ישראל לבין שאר העמים. ישראל נתונים תחת השגחתו הישירה של ה', ואילו אומות העולם כפופות למערכות הטבע. אם גזרת החורבן של נבוכדנצר שולטת על ישראל, קל וחומר שהיא תשלוט על שאר העמים. לעיתים ה' מביא כליה על גויים אחרים תחילה, כדי שישראל יראו, יקחו מוסר וישובו בתשובה, ובכך תבוטל הגזרה מעליהם. אולם במקרה זה, הפורענות מתחילה דווקא בישראל. מכיוון שכך, ברור שאין מדובר באזהרה שנועדה לעורר לתשובה כדי לבטל את הגזרה, ולכן אין לאומות העולם כל תוחלת או דרך להינקות מהעונש הצפוי להן [מלבי"ם].