ירמיהו, פרק נ״ב, פסוק ז׳

תארו לעצמכם עיר שנמצאת במצור ארוך כל כך, עד שלתושבים שלה כבר לא נשאר כוח להגן עליה. זה בדיוק מה שקרה בירושלים. חומת העיר וַתִּבָּקַע, כלומר נפרצה. המילה הזו נכתבה כאילו החומה נשברה מעצמה, כדי ללמד אותנו עד כמה המגינים של ירושלים היו חלשים מרוב רעב, ולא יכלו לעצור את צבא בבל מלהיכנס פנימה. ברגע שהחומה נפרצה, וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, שהיו החיילים שתפקידם היה לשמור על המלך, החליטו לברוח בחסות החושך. למרות שכתוב יִבְרְחוּ בלשון עתיד, הכוונה היא שהם ברחו באותו הזמן. הם נמלטו בלילה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין־הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל־גַּן הַמֶּלֶךְ, שזהו שער שעמד בין שתי חומות, ממש קרוב לגן של המלך. כל זה קרה בזמן שוְכַשְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב. הכשדים, שהם חיילי צבא בבל, הקיפו את העיר מכל הכיוונים, אבל החיילים של ירושלים הצליחו להתחמק החוצה מנקודה שהצבא הבבלי כנראה לא שמר עליה מספיק טוב. משם, וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, כלומר הם התקדמו לכיוון האזור של ערבות יריחו. המטרה שלהם הייתה להגיע לנהר הירדן, לחצות אותו, ולמצוא מקום בטוח באחת המדינות השכנות.