איוב, פרק ל״א, פסוק כ״ד

איוב מצהיר כי מעולם לא נטש את בטחונו בה' לטובת הישענות על הון חומרי. הוא מעיד כי לא הפך את הזָהָב הרגיל לכִּסְלִי, כלומר למשענת הגנתית ממחסור ולמקור של עצה ומחשבה פנימית. במקביל, גם ביחס לזהב משובח ואוצרות גדולים, וְלַכֶּתֶם, הוא לא ראה בהם את מִבְטַחִי המעניק תחושת כוח להשגת שפע ולהתנשאות על עניים. בכך איוב שולל כל תהליך של שקיעה בחומריות, החל מהסתמכות על העושר בסתר הלב, כפי שמשתמע מהמילה שַׂמְתִּי, ועד לשלב של גאווה שבו האדם מכריז בגלוי, אָמַרְתִּי, כי הכסף הוא ביטחונו המוחלט.