הקמת המזבח מהווה נקודת ציון משמעותית של התבססות רוחנית וחידוש הברית בארץ החדשה. מבחינה לשונית, הפועל יִבְנֶה נכתב בלשון עתיד אך משמעותו היא בזמן עבר, תופעה מקראית נפוצה כאשר הפועל מופיע לאחר המילה אָז [רד"ק].
סביב מועד התרחשותו של אירוע זה קיימת מחלוקת עקרונית בין הפרשנים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים הקלאסיים, הנשענת על מסורת חז"ל, היא כי בניית המזבח התרחשה ביום שבו חצו בני ישראל את נהר הירדן [רש"י, רלב"ג, רד"ק]. לפי תפיסה זו, הפרשיות אינן כתובות בסדר כרונולוגי. בני ישראל חצו את הירדן, ערכו מסע מזורז אל הר עיבל, הקימו את המזבח, העלו קורבנות וחגגו, ולאחר מכן פירקו את האבנים ושבו ללון בגלגל [רד"ק]. באותה עת, טרם הקמת משכן קבוע, בניית מזבחות מסוג זה הייתה מותרת מבחינה הלכתית [רד"ק].
מנגד, פרשנים מאוחרים יותר דוחים את הגישה הזו בתוקף. הם מצביעים על חוסר הסבירות שעם שלם יצעד עשרות קילומטרים ויספיק לבצע מלאכות רבות ביום אחד, ללא אזכור של נס גלוי בכתובים [מלבי"ם, אברבנאל]. לכן, הם מפרשים כי הפסוק מתאר את האירועים כסדרם הכרונולוגי, לאחר מלחמת העי. הר עיבל שוכן במרכז הארץ, וכדי להגיע אליו נאלץ יהושע להכריע קודם לכן את תושבי העי ובית אל שעמדו בדרכו [ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
לפי גישה זו, ציוויו המקורי של משה רבנו כלל שני שלבים נפרדים: הראשון היה הקמת אבני זיכרון בגלגל מיד עם חציית הירדן, והשני, המאוחר יותר, היה בניית המזבח בהר עיבל [מלבי"ם]. משה רצה לנתב את המנהג העתיק של אומות העולם, שהיו מקימות אבני ניצחון לאחר כיבוש, לעבר עבודת ה' [אברבנאל]. העיתוי שבו בחר יהושע להקים את המזבח לא היה מקרי; לאחר שעם ישראל מעל בחרם בעקבות חטא עכן וספג תבוסה ראשונית בעי, הבין יהושע כי יש צורך דחוף לחדש את הברית עם ה' ולהזכיר לעם את חובותיו הרוחניות דרך מעמד הברכה והקללה [אברבנאל].