הפסוק מתאר שלב נוסף בהיערכות הטקטית המורכבת של יהושע לכיבוש העי, שבו הוא מציב כוח של חמשת אלפים לוחמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכוח זה לא היה חלק משלושים האלף שהוזכרו קודם לכן במערכה, אלא כוח נוסף ונפרד לחלוטין [חומת אנך].
על ידי לקיחת חמשת אלפים איש נוספים, יצר יהושע מערך אסטרטגי של מארב מאחורי מארב. בשונה מהמארב הראשון שהיה מרוחק, כוח זה הוצב קרוב הרבה יותר אל העיר [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הלוחמים הוצבו מִיָּם לָעִיר, כלומר ממערב לעיר [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה טקטית, נוצר כאן מבנה מתוחכם שנועד לאגף את האויב. בעוד שהמארב הראשון הסתתר הרחק בדרום־מערב, המארב השני התמקם בסמוך למחנה המרכזי שחנה מצפון לעיר, ונמשך ממנו לכיוון מערב. כוח זה תפקד כמעין "עקב" הבולט מתוך המחנה המרכזי, במטרה לסבב את האויב משני צדדיו. בניגוד מוחלט למארב הראשון שהיה נסתר, כוח זה של חמשת אלפים האיש לא התחבא כלל, ואנשי העי יכלו לראות אותו בבירור [מלבי"ם, אלשיך].
הצבת הכוחות הגלויה הזו נועדה לשרת מטרה פסיכולוגית. העם חשש להישאר לבדו בצפון ללא גיבוי, ולכן הכוחות נותרו סמוכים זה לזה. במקביל, יהושע עצמו ירד אל העמק כדי למשוך אחריו את העם ולהמחיש להם כי ה' עמם ובו תלויה ההצלה. תנועות מורכבות אלו של הכוחות, שנעו מצפון למערב ושבו על עקבותיהם, נועדו ליצור בלבול אצל מלך העי. בראותו את התנועות הללו, סבר המלך כי בני ישראל נבוכים ופוחדים, מה שפיתה אותו לצאת לקראתם למלחמה ולנטוש את העיר [אלשיך].
מן ההיבט של נוסח המקרא והמסורה, קיימים מספר הבדלים בכתבי היד של הפסוק. המילה אוֹתָם נכתבת בחלק מהספרים המדויקים חסרת ו"ו. כמו כן, לגבי המילה לָעִיר שבסוף הפסוק, קיימות מסורות שונות של כתיב וקרי (הבדלים בין בני ארץ ישראל לבני בבל), כאשר בחלק מהגרסאות והתרגומים המילה נכתבת או נקראת "לָעַי" במקום "לָעִיר" [מנחת שי].